מותו של מאיר אריאל פער חור עצום בליריקה הצינית הישראלית. דרוש אקרובט משפטים. לשם כך יש את דני הדר
מותו של מאיר אריאל פער חור עצום בתחום הלירי-ציני בסצינה הישראלית, שחסרה מאד משורר בשיעור קומתו, אקרובט משפטים ואמן מטבעות לשון שיזמר בלי בושה את הגירסא החדשה על החברה שלו, ש"במכונית שכורה הרסתי לה את הצורה"....ואז הגיע דני הדר.
דני הדר החל לנגן בגיל 15. תמיד כתב וניגן לבד או עם חבר, אף פעם ללא להקה. לעתים חבריו הקליטו את חומריו והיו תקופות שהסתובבו קלטות עם הקלטות אבל לא דברים ראויים להוצאה לאור. בגיל 25 הרגיש תקוע עם הגיטרה והחל לנגן גם פסנתר, בעיקר בעצמו וקצת עם מורה קלאסית. אחרי שלוש שנים הצליח לכתוב כמה קטעים שייחס להם ערך והוא אוהב אותם עד היום. הוא החל להקליט עם מיקרופון דינמי על כרטיס סטנדרטי, ולהעלות את הקטעים לאתר "במה חדשה". הרשת היתה אז פחות עמוסה, וקטעים ששם זכו להתיחסות. את השיר "משאית" הורידו יותר מאלף אנשים, מה שגרם לו לראשונה להתייחס למוסיקה כאל משהו שהוא נותן ולא רק עושה בשביל עצמו.
באותה תקופה הרגיש בודד. לכן הקליט את אלבומו הראשון ב-2003, "חבר חדש". הוא וחברתו חילקו אותו ברחוב לכל מי שנראה קצת לא בסדר. זה לא עזר, הוא עדיין הרגיש לבד. הוא עזב את עבודתו בהי-טק, שבר את תכנית הפנסיה ובנה חדר חזרות בביתו (חדר שמשמש גם את NX2 וערופי שפתים). בחדר החדש החל ללמוד לחיות עם רעש, אבל כסף לא ראה. בתור לחתום אבטלה מצא את יוני כדן (מתופף ערופי שפתים, גיטריסט Evil Speakers) ונתן לו את הדיסק. כדן שמע ואהב אך לא יצר קשר נוסף. כדי להרוג זמן התנדב במרכז הקומוניסטי ביפו כמדריך במועדונית לילדים ערבים. הוא השמיע לניר נאדר, ממנהלי המרכז, קטעים פוליטיים שכתב באותה תקופה והאחרון הזמין אותו להופיע במסגרת "במת אתגר". הוא למד קצת משחק אצל אמיר אוריין בתיאטרון ה"חדר" כדי להתרגל לעמוד על במה והופיע לבד ועם חברים. ההרכב הראשון כלל את אורי ליכטיג על תופים ויחד עם זמרת, בימאית ונגנים העלו קטע מהשיר "זונה של המיתון".
במרכז היפואי שוב פגש את יוני כדן והפעם הקשר נשמר. הם החלו להופיע בערב במה בתיאטרון תמונע עם להקת "ערופי שפתיים" כשיוני על התופים. השיר "אל תתגייסי" באלבום השני הוקלט באותה הופעה. הופעות נוספות נערכו בביתו של הדר (מול 50 אנשים) יחד עם ערופי שפתיים, הדר ואלי לס (The Dogs), לו זו היתה הופעת הסולו הראשונה שלו. שוב הרגיש תקוע, לכן עזב להודו לשלושה חודשים. הוא חזר הישר לעין כרם לעוד שלושה חודשים ושם סיים את כתיבת החומר לאלבום השני, "לאהוב בלי להכיר" (2005). אלבום זה פונה לקהל רחב יותר מהראשון, הסאונד פחות אקסצנטרי והחומרים יותר פוליטיים - חברתיים ופחות אוונגרדים - אינפנטיליים. את רוב השירים ניגן בעצמו, מלבד קטע אחד בהופעה ואחד שבו יוני על התופים ואבישי לונדנר (לבנון, Evil Speakers) על בס וחליליות. את שני האלבומים ניתן להוריד במלואם מאתרן הרשמי.
במקביל להוצאת האלבום השני, יזם כדן את הקמת הלייבל "פיתקית". ארוע ההשקה של "פיתקית" היה ערב הופעות על הגג של חדר החזרות בו גר הדר. הדר הופיע באותו ערב על גיטרה ופסנתר (יחד עם סיון שדמון, מנהל "פיתקית") ומכר שלושה עותקים מהאלבום החדש. הם הופיעו עם חומרים של שניהם גם בארועי "פיתקית", "שוק קולטורה" ופאבים בתל אביב. מאוחר יותר צירפו את כדן על תופים ואבישי לונדנר על בס. הקלטות של הופעות וחזרות של ההרכב הזה ראו אור באלבומו השלישי, "מה מה מה" (2007). ביולי אותה שנה יצא אי.פי משותף עם נגה שלו בשם "כמה אהבה", ובו שיר למילותיה של יונה וולך, "לא חיה בכלל" ועוד לפני סוף השנה יצא אי.פי נוסף, "שנה שלמה". אגב וולך, שיר נוסף שלה ("ניזטה") שולב - יחד עם אסופה של קטעים ממבחר האי.פים האחרונים שלו - באלבום "אותה צורה", שראה אור באמצע 2008.
