עד תחילת 2000, דניאל שריד נודע בעיקר כמוסיקאי מחונן בגילדת הג'אז האלטרנטיבית על נגזרותיה הפריסטייל והאוונגארד, אולם לאחר 2000 הפך לאחד מבעלי ההשפעה החזקים ביותר (אם לא החזק שבהם) בסצינת האינדי התל-אביבית ומאלה שמקיימים הלכה למעשה את הבועה האלטרנטיבית בהיותו אחד מהשותפים בבעלות ה-מועדון שנטל מהבארבי את מרכז הכובד של העשיה האלטרנטיבית - הלבונטין 7.

מוסיקלית, שמו של שריד, פסנתרן בוגר ה- New School בניו יורק, נקשר בשיתופי פעולה עם סצינת הג'אז המאלתרת בארץ לצד אמנים כגון אלברט בגר, הרולד רובין, מאיה דוניץ, אסיף צחר, אורי קפלן, יוני סילבר, אריאל ערמוני, אריאל שיבולת, האחים תלמודי וחגי פרשטמן. החבורה המורחבת הזו הופיעה תדירות במועדון הגדה השמאלית, מועדון ששריד היה אחד ממנהליו באמצע העשור. כפסנתרן התארח באלבומים רבים אך שניים יכולים להרשם על שמו רשמית: Cries of Disillusion ו-Pearls of Peril (שניהם יצאו באירסיי, 2001). לראשון (COD) שותפים אורי קפלן, אסיף צחר, עודד גולדשמידט ובוב מאייר ואילו לשני (POP) שותפים חגי פרשטמן ואורי קפלן.

שני אנסמבלים גדולים עמם הופיע צצו בהמשך העשור: מקהלת גבעול הענפה של מאיה דוניץ ומיכל אופנהיים ותל-אביב ארט אנסמבל, ששחררה לפחות שני אלבומים במחתרתיות מתוך הופעות חיות. מס' הופעות ערך גם עם אנסמבל שתוק-האוזן. ב-2006 עזב את ניהול הגדה השמאלית לטובת בר-מועדון חדש אותו ניהל עם אסיף צחר ואילן וולקוב. המועדון, לבונטין 7, הפך תוך שנה למוקד ההתרחשויות של האינדי הישראלי, על גבול המונופול, בעודו עורך שתי הופעות מדי ערב, ובחשבון פשוט לפחות 55 הופעות מדי חודש, מכל קצוות הספקטרום המוסיקלי וכולל אמנים מחו"ל. ב-2007 בלבד התארחו שם Black Lips, Vialka, Om, Frog Eyes, Dalek ועוד.

ריבוי ההופעות גרר אחריו מסקנה בלתי נמנעת - לפתוח לייבל שיקליט סשנים בתוך חלל המועדון באופן חי ונטול פילטרים. את הלייבל (הנקרא כצפוי, "לבונטין 7") חנך אלבום הבכורה שלו "תר", דואט פסנתר-תופים עם אריאל ערמוני (מתהילת פלנקטון ושישה נגנים שמחים) ומתארח בו איתמר צור על הבאס.