מי שנכנס לעסקי הפאנק הישראלי, כאשר זו החלה להראות ניצני גדילה וסימני התפתחות ראשונים בסוף שנות התשעים, לא יכל להמנע ממפגש עם הרכב הסטריט פאנק הבכיר ביותר דאז - כאוס ראבאק. בתוך סצינה מפעפעת של הרכבי Oi, קראסט, סלאדג', אימו והארדקור (מחקו את המיותר), זהרו הראבאקים למרחוק, בגלל הדמיון לפאנק הבריטי של שנות השבעים, בגלל המוהוק האחיד של חבריה, אך גם לא מעט בשל הפער בין המסרים עליהם שרו (מחאה עצבנית, כצפוי) לבין הרקע המשפחתי של כמה מחברי הלהקה (דתי מסורתי, לא צפוי).

הפער מעורר הענין הזה זוהה היטב ע"י ליז נורד, במאית הסרט Jericho's Echo, שתיעד את סצינת הפאנק הישראלית משנת 2000 לערך. כאוס היתה מהלהקות הבולטות בסיפורן בסרט וסיפקו כמה וכמה רגעים מעניינים, לעומת הלהקות האחרות. כאוס ראבאק, שריכזה חבורת פאנקיסטים צעירים מאשדוד, נתניה, אזור ורחובות, החלה לפעול ממש לקראת תחילת המילניום וסחבה על גבה חמש שנות פעילות, בסופן הותירה חותם והשפעה על רבות מלהקות הדור הבא, ששרו כמוה נגד כפיה דתית, צבאית, חברתית וכיו"ב. הם הקליטו אלבום שנגנז ולא ראה אור, אך זכו להנצחה המינימלית בזכות דמו שהופץ ברשת ב-2001.

לאחר הפירוק, התפצלה החברים בין כמה הרכבי המשך, אך נדמה שאף אחד מהם לא הצליח לשחזר את הפופולריות וההצלחה של להקת האם. פרידמן וקאבאן ניגנו יחד באינסטינקט, האחרון הצטרף גם אל הרכבי הפאנק ה"רוסיים" Dead Rabinz וש"ס. אורי דיבי הפך למתופף של הטסטיקלס, רועי ברמן הקצין למטאל הברוטאלי של בצפר.