יחסית למשקלם באוכלוסיה, הייצוג הערבי במוסיקה הישראלית (ובמיוחד בצד האלטרנטיבי שלו) מטפטף לאט מדי ומאוחר מדי, על כן יש לברך על כל תוספת כח למשימה. אחרי DAM הלודאית, חאלאס העכואית ולנסז הבאר שבעית, מגיעה נציגה גלילית (במקור מהכפר ראמה): מירה אנואר עוואד, זמרת ושחקנית מצליחה, שעשתה את צעדיה המשמעותיים הראשונים במוסיקה ב-2008.

אופייה המרדני של עוואד התנגש בנורמות ובמוסכמות של ההווי הערבי הטיפוסי. על אף היותה תלמידה מצטיינת, בת להורים ואחים אקדמאים, המוסיקה הסיטה אותה מ"דרך הישר" ובגיל 15 החלה להתעניין במוסיקה ולכתוב שירים ולחנים, שעסקו "במה שמותר או אסור, בעיקר בחברה הערבית, בגבולות, באמות המוסר הקפדניות, במי שקובע אותן ולמה הן כאלה". לא מאוחר מצאה עצמה מגולחת ראש, עם נזם באף, חוברת לארבעה מוסיקאים מנצרת ומופיעה עמם כלהקת רוק מקורית שקיבלה מן הסתם כתף קרה מהמגזר.

אחרי התיכון נרשמה ללימודי ספרות ואמנות פלסטית באוניברסיטת חיפה, הגיעה אחרי שנתיים למיצוי ועזבה לטובת לימודי מוסיקה בבית ספר רימון. ארבעה שנים למדה שם, ועל אף שלא סיימה את לימודיה גם כאן, נפתחו אופקיה לעולם המוסיקה, עולם שחקרה בשנים העוקבות. היא החלה לעבוד על מחזמר ערבי, שהעניק לה כרטיס כניסה לעולם התיאטרון הישראלי. הפריצה הגדולה הגיעה בזכות התפקיד הראשי במחזמר "גבירתי הנאווה" בהבימה והלאה בעשרות הצגות ילדים רבות בתיאטרון היהודי ערבי ביפו, במחזות "בית הרוחות", "פלונטר", "מקום אחר ועיר זרה", "חתנות הדמים" ועוד.

ב-2002 הקליטה דואט עם אחינועם ניני (גירסא ל-"We can work it out" של הביטלס, שנכלל באלבומה של האחרונה, "Now"). ב-2005 הרהיבה עוז לנסות את קולה בממסד הישראלי הותיק הוא הקדם אירוויזיון. עוואד שרה את "זמן" אותו הלחינה למילותיו של אהוד מנור, אך הפסידה את התחרות ל"שקט שנשאר" של שירי מימון. באותה שנה הקליטה את השיר "Azini" עבור אלבומו השני של עידן רייכל, "ממעמקים". אחרי שיתוף הפעולה הנ"ל, הגיעו הזמנות מיוצרים אחרים כגון יורגו דאלארס, סאמח "סאז" זאכות וארקדי דוכין, שב-2007 התארחה בתכנית הבישול שהינחה בערוץ 9 הרוסי. בעקבות המפגש, הזמין דוכין את עוואד להתארח בהופעתו בזאפה בתל-אביב, שם ביצעו שני דואטים, ביניהם את "עולאקתונה" ("הקשר שלנו").

בסוף 2007 נכנסה לפריים טיים של הטלויזיה הישראלית בזכות תפקידה בקומדיה "עבודה ערבית" של סייד קשוע. בד בבד, יצא "עולאקתונה" כסינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה "לוליינית". את האלבום הפיק מוסיקלית עמוס הדני, עמו נפגשה כאשר עבדה כמלבישה בתיאטרון הבימה והוא ניגן בהפקה של "בוסתן ספרדי". לדבריה, הגיעה לביתו וזרקה בתיבת הדואר שלו קלטת דמו ומכתב, ששכנעו אותו להתגייס למשימה. הסינגל עורר סערה כאשר נפסל לשידור ברשת ג', שחרתה על דגלה "מוסיקה ישראלית בלבד", בעוד השיר, כשאר שירי האלבום, מושר בערבית.

ב-2008 נבחרה לשתף פעולה - שוב - עם אחינועם ניני, הפעם כנציגות ישראל לאירויזיון 2009. השתיים ביצעו ארבעה שירים חדשים ("בואי לרקוד איתי", "יש ימים", "כל שניה" ו-"עינייך", האחרון זכה). בשיתוף פעולה נוסף בראשית 2009, הקליטה דואט "דו-קיומי" נוסף, הפעם עם גיא מר - גירסת רגאיי ל"אני ואתה" של איינשטיין וגבריאלוב, גירסא שהופיעה בתקליט הבכורה של מר, "אין לי מה להתלונן".