על פניו רעיון נאה שעבד היטב בהרכב הבנות האלקטרוקלאשי טרי פויזן: שתי בנות נאות על הבמה, נעזרות בסוג של סרסור, מפזרות היפ הופ גרובי המגובה בנגינה חיה על הבמה ובאלקטרוניקה מוכה מראש. הטקסטים אינפנטילים במפגיע, הלובש סליזי כמצופה. נועה גולנסקי ויעל קראוס ניסו להפוך את הקערה ולגרום לכל הרכב בנות ישראלי קדום שאינו מנגן לעצמו את שיריו (שוקולד מנטה מסטיק, מנגו, חמסה) להראות כמו דודות טובות מגדרה. הרעיון נאה, הביצוע כשל.

שיתוף הפעולה בין השתיים עתיק יומין; החל מפרוייקט Funkapella של ניר יניב וכלה בשותפות בהרכב פאניק אנסמבל (קראוס כזמרת מובילה). בין לבין הזניקו שתיהן קריירת סולו ענפות: קראוס הקליטה עם אמנים כגון אסף אמדורסקי, מושיק קופ, אינפקציה ויוני בלוך; גולנסקי הופיעה עם דני סנדרסון, מתי כספי והצמד רן דנקר ועילי בוטנר. ניתן להמר שהחשיפה שלהן ליוצרים שההומור לא זר להם (סנדרסון, כספי, אינפקציה ובלוך במידה מסויימת) בנוסף אולי לרצון להציג פן חפיפניקי, סליזי ומתגרה, הובילו לבסוף לרעיון המשוגע הנ"ל.

הנסיון לכשעצמו נכשל. הופעות מעטות מדי נערכו ובמרחקים גדולים האחת מהשניה. חומר רשמי כמעט ולא יצא - סינגל בודד בשם "נערות הליווי" יצא ב-2007 וחנך את הלייבל "ווליום" של חברת הסלולאר סלקום (מאורע שעמד בפני עצמו בגל ביקורות כלפי התערבות גורמים מסחריים בוטים בתכנים אומנותיים). הסינגל סחט ביקורות שליליות ונדמה שקטע את המשך מימוש הרעיון. בחזרה לעולם הרצינות, שתיהן המשיכו הלאה להרכב פאניק אנסמבל, אופרה אחרת לגמרי וגם מצליחה.

ב-2008 ניסו נסיון נוסף כשלישיה עם צלע גברית. הפעם את מקומו של שמי תפס הבאסיסט מיכאל פרוסט (שניגן עם מוקי, מטרופולין ועוד רבים וטובים). השלישיה, שנקראה בוסה, היתה להקת גרסאות כיסוי לכל דבר, הפעם בסגנון בוסה נובה.