הז'אנר המוסיקלי המכונה ספוקן וורד לא תפס דיו במוסיקה הישראלית. וגם אם היו כמה אמנים שכאלה, הם לא קוטלגו כשואו מוסיקלי אלא כאקט תיאטרלי, שואו פרינג'י שמקומו נדחק מלוח ההודעות וההופעות הראשי למדורי התרבות האיזוטרים יותר. מי שתמיד היה שם היה כותב הטקסטים המושחז והמפולפל (והכמעט-תמיד-לא-מובן) קובי אור.
אור החל לכתוב טקסטים עוד ב-1979 אך רק ב-2000, בדמדומי השגשוג של הלייבל פוך, זכה לראות את כתביו עולים על פורמט דיגיטלי, עת יצא אלבום הסולו שלו "טרקסטים". כמעט שמונה שנים של אתנחתא מוסיקלית (בהן התמקד בכתיבה בתחום הסיפורת) עד שהוזמן לראיון אצל בועז גולדברג, עיתונאי הרוק הנודע של עיתון העיר ועורך המוסף "עכבר העיר" דאז.
המפגש המחודש עורר בהם חשק לחזור ליצירה בימתית, כזו שמושפעת מדארק אמביינט, דרון פסיכדלי ואפקטים של נויז המלווים טקסטים בענייני בילוש ופשע בנוסח דאמון ראניון. וכשהחשק גאה על גדותיו, גם הגיטרה החשמלית של בועז פקעה מנדנה. 2008 היתה השנה שבה הספרות הרימה ראשה הגאה מעל המים: בעזרת פילוסופיה מתורגמת לרעש נוסח
קטב מרירי, בעזרת שירת ביוב על מצע אינדי רוק של
זהר וגנר והודות לנמק שפשה בפאבים האפלולים של העיר במופע מטריד, מרעיש ומטאפורי. אגב, גולדברג נימק את "נמק" כמחווה
לגדם, אמן הנויז ממנו הושפע.
