"אני מנגנת בצעצועים כי הם מאוד זולים, מגניבים ותמיד יש להם צליל יחודי" אומרת הדס. "ככה אני מצליחה להפיק מהם את המיטב, כמו שעשיתי עם 'Major Keez'. הייתי מאוד סקרנית לבחון באילו צורות אני יכולה למעוך את הצעצוע הזה. אני גם לא מנגנת על שום כלי, והצעצועים האלו מאוד קלים לתפעול ושליטה עבורי. לגבי צורת השירה שלי, זו לא היתה בחירה מודעת, אבל אני חושבת שאני מנסה להמנע מתקשורת אישית (ומשעממת). אני מנסה להיכנס לדמויות שאני ממציאה. אני לא מנסה לגרום למוסיקה שלי להשמע מתוקה וחמודה. אם כבר - מצחיקה. עם גימיק וסטייל. אני חושבת שהסטייל חשוב מאוד. הוא נותן להכל צורה".

אפשר לומר שהוד מעלתה די מרוצה ממצב השוק כיום, בו אמנים מקליטים בקלות את המוסיקה שלהם, ומעלים לרשת. אבל כמו לכל סממן קדמה אחר, גם שוק הסחר החופשי שמנהיגות בשנים האחרונות תוכנות השיתוף והנטלייבלים, קצת בעייתי.

"אני חושבת שבשביל מוסיקאים מסויימים זה אחלה לשתף מוסיקה בחינם. גם בשביל המאזינים זה כמובן אחלה. אבל יש בזה מן הבעיתיות כשזה הופך לנורמה המקובלת, ולפתרון קבוע. יש כאן סיטואציה בעייתית שאני לא רואה איך הולכת להיפתר בקרוב. משהו יהיה חייב לקרות בעניין, כי בכל זאת גם מוסיקאים צריכים להתפרנס איכשהו... ביכולתה של רשת האינטרנט להרחיב כל כך את האופקים של גולשיה. כדאי לנו לנצל זאת ולא להתקבע בצורות ההפצה הקיימות. מה שהייתי רוצה לראות שיקרה, זה שארגונים מסוימים יתנו משכורות לאמנים, כמו שהממשלות עושות בכמה מדינות אירופאיות. באופן הזה, הציבור יוכל להינות מאמנות טובה והאמנים לא יצטרכו לחיות כמו כלבים".

"בודאי שאני שואפת ומייחלת להתפרנס יום אחד ממוסיקה, אבל אני עדיין בחיתולי. ואיך שאני רואה את זה, לא יהיה נכון בשלב זה לנסות למכור את המוסיקה שלי. זה ירגיש לי קצת כמו לערוך את הניסויים המוסיקאליים שלי על אנשים ובתמורה לבקש מהם לשלם על זה. את האלבום הראשון, בזמנו, בכלל לא חשבתי שהיה ראוי להוציא. לא חשבתי שהוא טוב מספיק. בדיעבד, אני מאוד שמחה שהוצאנו אותו. נכון לתחילת נובמבר הורידו והקשיבו לו 602 אנשים. אתה חושב שאם הייתי מנסה למכור אותו, היו נחשפים אליו כמות זהה של אנשים? כמובן שלא. את האלבום הבא (השלישי) שלי אני מתכננת למכור בעותקים קשיחים, אבל זה רק בידיעה שאם אני מוציאה ומוכרת עכשיו מהחומרים שלי, זה כי זרעתי קרקע של אנשים שכבר מכירים את המוסיקה שלי וירכשו אותה רק כי הם אוהבים אותה באמת וכי הם יודעים שהיא תשמח אותם".

"אני שרה באנגלית כי אני לא מצפה שיהיה למוסיקה שלי קהל ישראלי" מוסיפה חינקיס. "וגם אם יהיה לי קהל ישראלי, קשה לי לראות את עצמי מתפרנסת ממנו. האמת היא שאני מקבלת תגובות חמות מאוד בארץ, הרבה יותר ממה שמגיע לי בכל אופן, וכמעט שום תגובה מחוצלארץ. אני לא ממש מפיצה את המוסיקה שלי בחו"ל עדיין, חוץ מאלבומים ששלחתי לגו'ואנה ניוסאם וביורק, אבל הן לא שלחו שום פידבק חזרה".

ומה עם הצלחה האחרונה של הז'אנר המשמח שמכונה פריק פולק? הרוח שבמוסיקה של אמנים דוגמת ג'ואנה ניוסאם וקוקורוזי מזכירה לי מאוד את הלך הדברים אצלך במוסיקה. את חושבת שזו תקופה טובה למוסיקה שלך?

"אני לא מצפה להתפתחויות משמעותיות כרגע, כי אני רואה את עצמי עדיין בשלב ההתנסות ההתחלתית. אני רחוקה מאוד מלהיות מקצוענית. הצלחה של להקות דוגמת קוקורוזי משמחת אותי מאוד ומכניסה בי הרבה מוטיבציה. אני חושבת שאני יכולה לפלס לעצמי נישה וקהל, אבל זה דבר שדורש עוד הרבה עבודה מצידי. אני עוד לא בשלה וטובה מספיק".

הוד מעלתה במילותיה, מנסה להנמיך ציפיות, אך כמי שהקשיב ונגנב מהמוסיקה שלה, קשה לי שלא להיות בטוח בהצלחתה העתידית. מה"ניסויים" של הוד מעלתה, באלבומיה הראשונים, ניתזים ניצוצות גאונות וכשרון יוצא דופן. פשוט יש לה את זה. וקשה להאמין שהדבר הזה, הכשרון היפה הזה בו היא מחזיקה, לא יתפרץ יום אחד, לאלבום מצטיין באמת שיפרוץ את גבולות השוק הצר בו היא משחקת.