בסיומו של האקט המגונה הנ"ל, חציו של היתד כבר עמוק בתוך החדר שלכם, מפשפש בתוך מוחכם, משאיר שם שאריות של טטנוס שירעיל אתכם לנצח. "לא יכאב לי יותר לקבור אותך עשיר מאשר לקבור אותך אביון", זועק קורנל בפוזת ישו הגדול מהחיים ברגע הנכון בשיר, מבטא את השויוניות במטבח בין כל הקורסיסטים האומללים, עשירים כאביונים. אני זוכר שהפלגתי די רחוק במחשבותי על הקליפ והשיר, כי כשעושים זאת, נורא קל להתעלם מכישורי הדיג המוצלחים שלי. הנה עוד עיגולד של גזר נמשה מהקרקעית כמו שריד של הקורסק.

=======================================

"בגלל הליכלוך", תמצתה תמר אפק המדהימה באזני את המעבר מההומסיקס לאד והנהנתי. במצב הרוח הנכון, נורא נורא כיף להתלכלך, במונחים הכי מטונפים של המילה. ומהי הסיטואציה לעיל לעומת שבוע בשטח? ודאי יש ביניכם המכירים את הסיטואציה הזו, שכשמקפלים את המכסה המתכתי של שימורי הטונה ומכניסים יד עמוקה  - נאלחת, מזיעה, שחורה, שראתה במקרה הטוב מים מג'ריקן שהתמלא באימון של השנה שעברה - לתוך הפחית על מנת להרים עם המכסה קצת בשר בשמן ולהפיל אותו על פרוסת לחם מחוממת יפה לטמפרטורה של 60 מעלות צלסיוס, כזו שמצויירות בה טביעות האצבעות השחורות שלכם - ויודע שבעצם, אפילו שאריות הגריז לא משנות את העובדה שאין שום הבדל בטעם. הג'יפה לא משפיעה כהוא זה על טעמו הערב לחיך של דג האתונס. הוא טעים בפודרה של צאלים כפי שהוא טעים במטבח של הסביח בהרצל. ואד - הם הלהקה הכי מטונפת בעיר והם טעימים כיום כפי שהיו טעימים לפני שלוש שנים. המוסיקה שלהם כל כך מסואבת ומחוספסת, שלעומתם מלכת הפלקט נשמעים כמו פרסומת ארומטית לאולדייז. במונחים צה"לים הם היו מיתרגמים מיד להרעלת קיבה מהזן המשובח שמופיע כל קיץ בצוקי עובדה. לפתע, אגן הקיא בבה"ד 7 נראה כמו מקווה לטהרה נשית.

המוסיקה של Ed מזכירה לי את הכיור בבה"ד 7. על פניו, מחזה לא מרנין במיוחד, ודאי לא מזמין. דורש תעצומות נפש ואיפוק אבל כשבאמת בא לכם להתלכלך, זה האלבום וזו הלהקה בשבילכם. ומה כל כך מלוכלך בהם? אתחיל בקולו של בלאו, שהוא הדבר הכי לא קומוניקטיבי בסביבה, ייאמר לזכותו. קשה לנכס לו איזשהו צבע קול אחיד, שכן הוא משתנה כל שיר, אבל לא משנה אם הוא זועק, לוחש או נינוח, הוא תמיד מיוחד. נסו לדמיין טעם של שלוק מהכיור של בה"ד 7 והלבישו אותו על השירים של אד. לרגע הומוגני ולרגע צרוד. כמו כוס וויסקי צלול שבקרקעיתה חול ים. אקלקטי לא יהיה התואר הכי מדוייק להשתמש בו. הגיטרות שלו ושל תמר באמת מנסרות את המח. אין כמעט ריפים קליטים, רק המולת אלוהים מקופסלת בתוך גלולה מרוכזת היטב של דיסטורשן, שברבים מהשירים לא ממהרת להסתיים כל כך מהר (ראו את הסיומת הכאוטית של Mosquito). התופים של שכטר מוסיפים נופך אלים למדורה. אני נזכר בטררמים והסטגדישים שלו בקרוזנשטרן האחרון (המפוצל עם ויאלקה) וזה נשמע לי ממש רגוע בהשוואה לאלבום הנ"ל. כאילו שם הוא תופף עבור בייבי מוצרט. הופעת ההשקה שלהם שבוע שעבר היתה ההופעה הראשונה מזה זמן רב שהוציאה אותי עם טינטונים באזניים וכאב ראש מהדהד. וכי יש משהו יותר קולע ומשובח מתחושה כזו בסיומה של הופעת רוק?

אד הם הלהקה האוניברסלית האולטימטיבית. אול אראונד פלייר. הם לא נשמעים כמו שום דבר אחר באיזור באותה מידה שהם נשמעים כאורגיה של כל הלהקות האחרות באיזור. הם מרעישים ברמות מטאליות באותה מידה שהם נתפסים לרגעי דמדומים כמו הטוויילייט סינגרז ("When I Held You By The Neck"). רגע הם אינדי-רוק מהמידלנדס (Downtown הסטונטמפלפיילוטי) ורגע אחר הם אלטרנטיב-פופ מתקתק (Familiar הסבאדואי). כאן הם זעם כבוש שבקושי נשלט (Have What I Got You הפו פייטרי) לעומת רוק קולאג'ים מתקדם (Dry Me Out המעולה). הגיטרה של Yellow Mellow היא הגלגול הכי מוצלח של More Human Than Human של הווייט זומבי ואילו שיר הנושא "Mind on Hill" הוא ה-שיר בשירות האו"ם של החבורה: פתיחה א-לה קאזו של הבלונד רדהד, הופכת למסע ברכבת הרים שסופח אליו מכל הבא ליד המוכר והטוב: מהבאטהול סרפרז ועד סוניק יות'. השיר הכי טוב באלבום ובמובנים רבים, הוא ה"T-Song" של תמר בעידן Ed. והוא לבדו מצדיק עזיבה והתפתחות באקווריום המזוהם של בלאו.

ובכל זאת, יש הבדל אחד בין המוסיקה של Ed לבין תורנות מטבח. לאחרון לא ממש מתגעגעים. סוגרים כל יום בשבוע התורנות במקלחת אובססיבית שתמרק את העור מהרפש הקולינארי. לעומת זאת, Ed מעוררים שוב ושוב תיאבון ללכלוך. לו היו אגן בבה"ד 7, הייתי פותח בו סניף של מנו ספנות ומחלק כרטיסים בכניסה לבוא ולהזדהם חופשי. מומלץ מאד ולא רק לבוגרי שייטת שמכירים את התחושות.