מה קרה? המכירה המוקדמת הסתיימה כשבוע לפני הפסטיבל, למרות שנותרו עוד כרטיסים למכירה. על פי חלק מהממתינים, הם לא הצליחו לתפוס את מרכז ההזמנות בטלפון מראש על אף ניסיונותיהם, ועל כן נותרו ללא כרטיס. עקב כך יצאו רבים אל הדרום רק כדי לגלות בתום שעתיים נסיעה שהכרטיסים אזלו. המארגנים ניסו ככל יכולתם לדון עם המשטרה באפשרות להגדיל את מכסת הכרטיסים בעוד המאוכזבים ממשיכים לחכות שעות ארוכות, ואף הציעו שאולי בשמונה בערב תהיה אפשרות להכניס עוד, מה שהותיר רבים ללון מחוץ לשער בציפיה.

אפשר לומר שהמארגנים נפלו קורבן להצלחה של הפסטיבל בדרך מסוימת. אני הצלחתי להיכנס לבסוף בדרך-לא-דרך, אך הבעיה היא לא בי או ברוב הקוראים כאן, שהלא כולנו שועלי הופעות ותיקים שהגיעו לאירועים שכאלו בעבר וימשיכו להגיע בעתיד. לעומת זאת, בין כאלף המגיעים שנאלצו לסוב לאחור היו רבים שזהו להם מפגש ראשון עם המוזיקה האלטרנטיבית. הרושם הראשוני יגרום לכך שבטווח הרחוק הם ידירו את רגליהם מהפסטיבל בעתיד, כנ"ל מחוצמזה הצפוני (היות ואינם מבחינים בדקויות ביניהם), ויספרו על כך לחבריהם שאולי יעשו כמותם. זהו פספוס גדול של מאות אנשים כקהל פוטנציאלי עתידי, והוא משמעותי בסצנה המקומית, כשלהקת אינדי ממוצעת מצליחה בקושי רב לגרד בהופעה מן המניין כמאתיים איש, והופעות נפלאות מתקיימות לעתים מול חמישים איש. חבל.

מה ניתן לעשות בפעם הבאה? – לא להפסיק את המכירה המוקדמת. ממה שהבנתי, היא נפסקה מהנימוק התמוה "למען אלו שאין להם כרטיס אשראי". בישראל 2008 לכל אחד יש כרטיס אשראי, אם לא לו אז להוריו או חבריו, ואדם בוגר שאינו יכול להשיג אשראי כנראה טרוד בבעיות קיומיות בוערות יותר מהשגת כרטיס לאינדינגב. ההחלטה הזו היתה בעוכרם של המארגנים, והולידה כאלף מאוכזבים שבזבזו זמן ודלק וחיכו שעות בשמש הקופחת, והזעם של חלקם מאפיל כעת בהתייחסות האינטרנטית על הצדדים החיוביים (הרבים) של הפסטיבל, למרבה הצער. מכירה של כל הכרטיסים מראש ימנע זאת – רק מי שיזמין בהזמנה מוקדמת יטרח לצאת לדרך. במקביל ניתן להפיץ כרטיסים גם דרך חנויות/מועדונים נבחרים (האוזן השלישית למשל) לטובת אלו שיעדיפו לשלם במזומן. אני משוכנעת שהמארגנים יפיקו לקחים ובשנה הבאה הכל ייראה אחרת. אני מאחלת להם (ולנו) עוד פסטיבלים רבים בעתיד.
(אתם מוזמנים לקרוא את תגובתם של המארגנים לכל המאוכזבים והמרוצים באתר הפסטיבל)

טוב, שנעבור לדבר על מוזיקה שלשמה התכנסנו?

היום הראשון היה הפחות מוצלח מהשניים. על אף שהגענו זמן רב לפני פתיחת השערים, הבלגן בקופות גרם לכך שפספסנו את כל ההופעות הראשונות ורק ב-16:00 הצלחתי סוף סוף להתייצב מול הבמה להופעתו של מורפלקסיס. יש הופעות שיושבות בול על האווירה של במה גדולה בפסטיבל בטבע. האחים רמירז למשל, שתיכף אדבר עליהם, היו האנשים הנכונים במקום הנכון. או שואו-מנים כמו רדושינסקי. מורפלקסיס לא היה כזה. במוזיקה שלו היה משהו יותר מופנם ומתכנס בעצמו, מהורהר, שמצייר ערים דימיוניות, שאולי קצת הלך לאיבוד בין תלאות המשטרה בכניסה והקהל התוסס. זו מוזיקה לעצום איתה את העיניים ולעוף. בשבילי היא דווקא היתה מין מפנה הכרחי מכל ההמולה וההתשה בכניסה, להקשיב בשקט עם עצמך ולנקות את הראש לקראת מפגש בלתי אמצעי עם הצלילים כפי שהם. האירוח של שני קדר הוסיף גם הוא לצלילות המרגיעה הזו. 

מחוץ לשטח המגודר ניצבה הבמה האקוסטית של הפסטיבל. במהלך הסופ"ש ניטש ויכוח בין הנוכחים על הפיצול לשתי במות: מחד, כמה שיותר יותר טוב, ומנגד, נדמה שנאלצת לרוץ מאחת לשנייה ותמיד פספסת אמנים שרצית לראות באחת מהן. כדאי גם להרחיק אותן יותר זו מזו, כי בהופעתו של יאיר יונה למשל, שהתבססה על נגינה יפה אינסטרומנטלית נטו של איש אחד (בגיטרה סלייד, 12 מיתרים וכו') היתה זליגה של רעש מהבמה הסמוכה שהפריעה מאוד. אסף אבידן החליט לשעשע את מחוסרי הכרטיסים בחוץ ותרם הופעה נוספת ומאולתרת בבמה הקטנה, שהיתה אינטימית, כיפית ומשובבת בהרבה מזו בבמה המרכזית. יש לו כריזמה שקשה שלא להידבק בה בהופעה, אבל המוזיקה והקול שלו הם קצת יותר מדי בשבילי בגרסת דיסק או הופעה בת שעתיים, חוששתני. מיד כשירד מהבמה פרץ אליה ביט בוקס דרום אפריקאי שלווה בחליל מזרחי – מסוג השילובים המלבבים שרק הבמה הקטנה יכולה לנפק.

כאב הראש מהשהייה בשמש בתור שלח אותי לחפש אופטלגין ולנמנם את רוב הערב, אבל פה שם הצלחתי לטעום מכמה הופעות נוספות:

יהוא ירון אומנם לא נתן הופעה מצוינת כמו שהוא יכול, אך עדיין בלט למרחקים. אין בו טיפת פוזה ואת מקומה תופסים להט ושמחה למוזיקה שניכרים מאוד בהגשה הבימתית הנהדרת שלו. פייבוריט: "לא זמן טוב לכתוב שירים", שמזכיר קצת את "שגר פגר" במקצב הירי האוטומטי בחלקו הראשון. עזבו את המייספייס, צריך לשמוע אותו לייב.

יהוא שב לעמדת הקונטרבס בהופעה של רות דולורס וייס, שנאלצה להיאבק עם קהל איום ונורא שהפריע ללא הרף בשורות הראשונות. היא הצליחה להקסים למרות זאת, אבל הצחוקים והצעקות מסביב פגעו מאוד בשבריריות הנוגעת של הופעת פסנתר קטנה ואינטימית.

גבע אלון. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו, ואני בטוחה שלסתותיהם של חלק מהקוראים פגעו כעת ברצפה. נו, מילא. נהניתי מהנגינה שלו אבל השירים עצמם פחות תפסו אותי. חיכיתי לסולואים שבסופם. בנוסף, קצת עייפתי מהפורמט הרזה של אמן מיוסר מלווה בגיטרה בודדה. אני צריכה לתפוס אותו בהרכב מלא כדי להתרשם.

ברחתי מיד עם עלייתם של הג'ירפות. גלעד כהנא מייגע מדי במונולוגים הבלתי נגמרים שלו, עם החזרות שמינונן משתווה רק לאלו בפרק ממוצע של הטלטביז, באופן שמבהיר שעדיף להשאיר את המפגש עם הלהקה לפורמט דיסק בלבד. אין פלא שהצהרתו כי הוא עומד להתאבד על הבמה גררה מחיאות כפיים אפילו באוהלים המרוחקים משטח הפסטיבל. אצטט את עינב שיף מביקורתו על הפסטיבל: "אסור לבזבז את השעה 22:30 על הופעה שקטעי הביניים בה חשובים יותר מהשירים עצמם".

ההופעה הטובה של הערב: מידנייט פיקוקס. למעשה היו אלו הפלסטיק פיקוקס, שילוב של הראשונים עם גיישה נו, שנתנו כל אחד שיר אחד בתורו. גיישה נו עשו עסקה רעה בחבילה המשותפת הזו: קשה שלא להחוויר בהשוואה למופע הדרמטי-פרוע-סוחף-משוגע של איתן רדושינסקי. מי שם לב שיש עוד אנשים על הבמה?

ההופעה העוד יותר טובה של הערב: סופת ברקים מדברית. בלי גשם, רק קווים סגולים של אור מתנפצים בשמיים האדירים. לשבת על גבעה קטנה עם כוס תה ומעיל פליס מחמם, להישען אחורה וליהנות.

Buffalo Boots היו פתיחה נאה ליום השני, וגם עשו בחוכמה כשחילקו סינגלים עם תאריכי ההופעה הבאה לנוכחים. על אלי לס אמרה אחת הצופות: "זה לא שיר, זה בלוג". נדמה שהוא נאבד מול הקהל באוויר הפתוח על גבי במה גדולה. הלחנים לא הצליחו לכבוש ולהשיג תשומת לב מספיקה לטקסטים המשולבים בהם. Panic Ensamble הפתיעו אותי מאוד. ראיתי אותם בעבר והתאכזבתי: הם היו קברטים מדי בשבילי, במיוחד בגלל ההגשה המתוכננת מדי של יעל קראוס. הפעם אווירת הפסטיבל עשתה להם רק טוב: הקהל עמד ולא ישב, ואור היום הבליט יותר את המשתתפים המוכשרים הנוספים מצדיה של קראוס (רועי ירקוני, יהוא ירון, גליה חי ועוד), כך שיכולת להתמקד בהנאה הספונטנית על פניהם על פני המשחק המודגש מדי שלה. הם נשמעו מצוין בפסטיבל, וגם הסאונד היה הרבה יותר מוצלח מההופעה הקודמת בה הייתי, באופן שהדגיש כראוי כל אחד מהכלים הרבים על הבמה. האחים רמירז היו ההפתעה הגדולה מכולם. פאנק (ב-f) וריתם אנד בלוז עם חצוצרה נהדרת בהרכב טריו מהנה שהתאים במדויק לאווירת השמש-כיף-נגב, והרים את כולם על הרגליים. מעניין עד כמה החוויה תעבוד במועדון סגור וחשוך. דיויד בלאו עובר לי ליד האוזניים, ועל כן הופעתו הוכרזה כשעת הכנת ארוחת הצהריים.

דויד פרץ ונדב אזולאי היו בדיוק הטעם המדברי הנכון לאירוע. לאלבום של פרץ לא כל כך התחברתי, אך ההופעה היתה שונה ממנו והרבה יותר מענגת. אזולאי היה מבחינתי תגלית שאשמח להעמיק את היכרותי עמה. שניהם היו אנטיתזה ללהקות התל אביביות הרבות, עם שירי פריפריה שהתכתבו עם מיקום הפסטיבל, המרחבים המישוריים הצהובים והצבע של האור שהחל להזהיב, וסחטו הזדהות מהקהל המקומי. אולי לא רק מהמקומי. סך הכל, גם כפר סבא של שנות השמונים היתה סוג של חור נידח מעבר להרי החושך.

השמיים הפכו כתומים לקראת שקיעה. דוכן בניית העפיפונים (איזו הברקה!) שיגר את מי שפקדו אותו להפריח את מעשה ידיהם בשמיים הענקיים, מעל שלדי המתכת של הכלים החקלאיים הישנים על הגבעה הסמוכה ומיצגי האמנות המשונים והמשעשעים שפוזרו בשטח. שתי בובות של זקנים שיכורים תלויים על בניין ישן צפו מלמעלה על בר המשקאות (במחירים אטרקטיביים, יש לציין). רם אוריון עלה וליווה את השמש עד לשקיעתה המוחלטת בהופעה קטנה ומשמחת. ההרכב המצומצם – ספי אפרתי וחגי שלזינגר – התאים לרוק הפשוט והישיר שלו הרבה יותר מהרכב ההופעות הרגיל שלו, והלוואי וייאמץ אותו מכאן והלאה.

איטליז לא עושה לי את זה. העדפתי להתמקד בפירוק האוהלים. ערן צור אף הוא לא מעניין אותי מזה שנים, אבל היה קשה לומר שלום לפסטיבל. נשארנו. איתי עמד ידיד ותיק, תושב חיפה לשעבר, שחרש על הופעותיה של כרמלה גרוס ואגנר בתחילת דרכה. כל שיר ישן זכה ממנו לצרחות ותשואות משעשעות למדי, אם כי חלק מהן הסתיימו במפח נפש משהתברר שטעה בזיהוי ומדובר בעוד אחד משירי האלבום האחרון הלא מוצלח. כך או כך, זה היה השם הגדול של הפסטיבל. הרחבה, שבחלק מההופעות הקהל שמר בה על מרחק בן מטר-שניים מהבמה, התמלאה לחלוטין. מצדו האחד של ערן צור עמד רם אוריון, בצדו השני דויד פרץ. עם עוד כמה פרויקטים שכאלו בעתיד, ואם הסצנה האלטרנטיבית בישראל תתחיל יותר לספור גם את הקהל בפריפריה ולהגיע להופיע מולו, אולי בפסטיבלים הבאים שני אלו יוכלו לעמוד במרכז הבמה מול קהל באותו גודל.
ניפגש בשנה הבאה.

* הכותרת היא ציטוט משיר של נדב אזולאי שמבוסס על זיכרוני הסנילי. מקווה שדייקתי במילים.