קשה לעמוד בפיתוי. כשאתה נמצא באינדינגב או בחוצמזה, מיד הדימיון מתחיל לתכנן איך ייראה הפסטיבל שאתה תייסד: אני אוריד את איטליז, ערן צור והג'ירפות, אשאיר את מידנייט פיקוקס. קטעי הנגינה הארוכים הנפלאים של נקמת הטרקטור ששוברים את מסגרות השירים הצרות בתור השם הגדול לערב, איזבו הצבעוניים לריקוד בשעות השמש, האורקסטרע האוונגרדי של מוכיח לשעות אחר הצהריים, יאפים עם ג'יפים בשקיעה כשהאור צובע הכל בכתום אש וצללים ארוכים, אולי איזה איחוד בלתי אפשרי. דיוואלט למשל. ז'אן קונפליקט. הפסטיבל שלך לנצח יהיה טוב יותר, כי הוא לעולם לא יתמודד במבחן המציאות. שם ניצבים מול חלומותיך בירוקרטיה, אישורים, אבטחה, טלפונים, תיאומים, פשלות, תקלות, פוליטיקה פנימית, ביטולים וכאב ראש גדול. בין חלום ליישומו מפריד אוקיינוס ענק. דמיינו את הפסטיבל שלכם. האם אתם מסוגלים בכלל לחשוב על עצמכם מנסים להתמודד מול הפרוצדורות הכרוכות בהפיכתו לבשר ודם ותודה לאביב מארק על הסאונד?
כדי שאדם חסר ניסיון ייקח זאת על עצמו הוא חייב להיות נלהב, מסור לחזון, ובעיקר תמים. אולי קצת מטורף. מתן נויפלד ואסף קזרו עשו זאת. מעבר לפסטיבל היפה שהרימו, הם הוכיחו שמוזיקה אלטרנטיבית יכולה לפרוץ את הבועה של מאות בודדות מקרב אנשי תל אביב והמרכז – כל שצריך הוא להפוך אותה לנגישה עבור הפריפריה ולהוציא את האמנים מחוץ לעיר הגדולה. אני מלאת הערכה רבה לשניהם, רוב הפסטיבל היה מאורגן בצורה מופתית, ובשורה התחתונה נהניתי מהפסטיבל ואגיע אליו גם בשנה הבאה. ודווקא בגלל זה אתחיל את הסיקור שלי באותה מילה שמקפיצה את ורידי המצח של אוהבי אינדי מושבעים: אבל.
נדמה שכאשר מביעים ביקורת על תנאי הופעות אינדי מיד צצים קולות מעוצבנים בפורומים להוקיע אותך כאויב האומה, שלא מבין ברוקנרול, ולך תשמע את הפילהרמונית אם זה לא מתאים לך. אבל ביקורת לא חייבת לבוא ממקום של ניגוח וכעס (והרשו לי להתעלם מהקבוצה המטומטמת הקוראת לתביעת מארגני הפסטיבל בפייסבוק כפי שאני מתעלמת מקיומו של האתר האידיוטי בכלל), היא יכולה להיות בונה ולגרום לשינוי חיובי בעתיד. צריך רק להקשיב לה לפני שיוצאים במתקפת זעם אוטומטית או מבטלים אותה בשל רצוננו המובן לתמוך בסצנת האינדי. כנערה, חיכיתי כל השנה לאותם ימים מאושרים בחודש יולי של פסטיבל ערד, עד מותו ב-1995. "ברוב המקומות שאני נמצא בהם אני לא מרגיש שייך. כאן אני מרגיש שייך", אמר רם אוריון בהופעתו, וכיום, שנים רבות אחרי ערד, בפסטיבלי אינדינגב וחוצמזה אני מרגישה בבית. בהופעה הראשונה בפסטיבל ערד הראשון שבו הייתי נמכרו כרטיסים רבים מעל המותר, המשטרה לא נערכה כראוי וגדר קרסה על החוגגים. זה נגמר בפצועים בלבד, ובהיעדר הנגישות של אינטרנט של ימינו האירוע איש לא פצה פיו. כמה שנים מאוחר יותר, אותו המקרה בקנה מידה גדול יותר, שלושה הרוגים, מעל מאה פצועים. אני חלילה לא משווה בין אירועי ערד לאינדינגב שבו היתה שמירה קפדנית על ביטחון הבאים, הנקודה שלי היא רק שצריך לדבר, לבקר, להאיר גם את הנקודות הפחות טובות, להקשיב ולהפנים – כי האינטרס של כולנו הוא בסופו של דבר שהפסטיבל המוצלח הזה יאריך שנים, יילך וישתפר ויקיים את חזונו השאפתני בצורה הטובה ביותר.
מי שמיהר לפתיחת הופעתה של חיה מילר נתקל במחזה מוזר: טור ארוך של אנשים השתרע מול הקופה. רובם עמדו, חלקם, בייאושם, מצאו אופציות יצירתיות יותר – רבצו על כסאות נוח שסחבו עמם, התקבצו סביב לוח שש בש, נשאו שמשיה או שיחקו קלפים כדי להעביר את זמן ההמתנה. "in-D-Tor", צחקו כמה מהנוכחים, אולם הבדיחה פחות שעשעה בשעה השלישית לעמידה במקום בשמש הלוהטת.
מה קרה? המכירה המוקדמת הסתיימה כשבוע לפני הפסטיבל, למרות שנותרו עוד כרטיסים למכירה. על פי חלק מהממתינים, הם לא הצליחו לתפוס את מרכז ההזמנות בטלפון מראש על אף ניסיונותיהם, ועל כן נותרו ללא כרטיס. עקב כך יצאו רבים אל הדרום רק כדי לגלות בתום שעתיים נסיעה שהכרטיסים אזלו. המארגנים ניסו ככל יכולתם לדון עם המשטרה באפשרות להגדיל את מכסת הכרטיסים בעוד המאוכזבים ממשיכים לחכות שעות ארוכות, ואף הציעו שאולי בשמונה בערב תהיה אפשרות להכניס עוד, מה שהותיר רבים ללון מחוץ לשער בציפיה.
אפשר לומר שהמארגנים נפלו קורבן להצלחה של הפסטיבל בדרך מסוימת. אני הצלחתי להיכנס לבסוף בדרך-לא-דרך, אך הבעיה היא לא בי או ברוב הקוראים כאן, שהלא כולנו שועלי הופעות ותיקים שהגיעו לאירועים שכאלו בעבר וימשיכו להגיע בעתיד. לעומת זאת, בין כאלף המגיעים שנאלצו לסוב לאחור היו רבים שזהו להם מפגש ראשון עם המוזיקה האלטרנטיבית. הרושם הראשוני יגרום לכך שבטווח הרחוק הם ידירו את רגליהם מהפסטיבל בעתיד, כנ"ל מחוצמזה הצפוני (היות ואינם מבחינים בדקויות ביניהם), ויספרו על כך לחבריהם שאולי יעשו כמותם. זהו פספוס גדול של מאות אנשים כקהל פוטנציאלי עתידי, והוא משמעותי בסצנה המקומית, כשלהקת אינדי ממוצעת מצליחה בקושי רב לגרד בהופעה מן המניין כמאתיים איש, והופעות נפלאות מתקיימות לעתים מול חמישים איש. חבל.
מה ניתן לעשות בפעם הבאה? – לא להפסיק את המכירה המוקדמת. ממה שהבנתי, היא נפסקה מהנימוק התמוה "למען אלו שאין להם כרטיס אשראי". בישראל 2008 לכל אחד יש כרטיס אשראי, אם לא לו אז להוריו או חבריו, ואדם בוגר שאינו יכול להשיג אשראי כנראה טרוד בבעיות קיומיות בוערות יותר מהשגת כרטיס לאינדינגב. ההחלטה הזו היתה בעוכרם של המארגנים, והולידה כאלף מאוכזבים שבזבזו זמן ודלק וחיכו שעות בשמש הקופחת, והזעם של חלקם מאפיל כעת בהתייחסות האינטרנטית על הצדדים החיוביים (הרבים) של הפסטיבל, למרבה הצער. מכירה של כל הכרטיסים מראש ימנע זאת – רק מי שיזמין בהזמנה מוקדמת יטרח לצאת לדרך. במקביל ניתן להפיץ כרטיסים גם דרך חנויות/מועדונים נבחרים (האוזן השלישית למשל) לטובת אלו שיעדיפו לשלם במזומן. אני משוכנעת שהמארגנים יפיקו לקחים ובשנה הבאה הכל ייראה אחרת. אני מאחלת להם (ולנו) עוד פסטיבלים רבים בעתיד. (אתם מוזמנים לקרוא את תגובתם של המארגנים לכל המאוכזבים והמרוצים באתר הפסטיבל)
טוב, שנעבור לדבר על מוזיקה שלשמה התכנסנו?
היום הראשון היה הפחות מוצלח מהשניים. על אף שהגענו זמן רב לפני פתיחת השערים, הבלגן בקופות גרם לכך שפספסנו את כל ההופעות הראשונות ורק ב-16:00 הצלחתי סוף סוף להתייצב מול הבמה להופעתו של מורפלקסיס. יש הופעות שיושבות בול על האווירה של במה גדולה בפסטיבל בטבע. האחים רמירז למשל, שתיכף אדבר עליהם, היו האנשים הנכונים במקום הנכון. או שואו-מנים כמו רדושינסקי. מורפלקסיס לא היה כזה. במוזיקה שלו היה משהו יותר מופנם ומתכנס בעצמו, מהורהר, שמצייר ערים דימיוניות, שאולי קצת הלך לאיבוד בין תלאות המשטרה בכניסה והקהל התוסס. זו מוזיקה לעצום איתה את העיניים ולעוף. בשבילי היא דווקא היתה מין מפנה הכרחי מכל ההמולה וההתשה בכניסה, להקשיב בשקט עם עצמך ולנקות את הראש לקראת מפגש בלתי אמצעי עם הצלילים כפי שהם. האירוח של שני קדר הוסיף גם הוא לצלילות המרגיעה הזו.
מחוץ לשטח המגודר ניצבה הבמה האקוסטית של הפסטיבל. במהלך הסופ"ש ניטש ויכוח בין הנוכחים על הפיצול לשתי במות: מחד, כמה שיותר יותר טוב, ומנגד, נדמה שנאלצת לרוץ מאחת לשנייה ותמיד פספסת אמנים שרצית לראות באחת מהן. כדאי גם להרחיק אותן יותר זו מזו, כי בהופעתו של יאיר יונה למשל, שהתבססה על נגינה יפה אינסטרומנטלית נטו של איש אחד (בגיטרה סלייד, 12 מיתרים וכו') היתה זליגה של רעש מהבמה הסמוכה שהפריעה מאוד. אסף אבידן החליט לשעשע את מחוסרי הכרטיסים בחוץ ותרם הופעה נוספת ומאולתרת בבמה הקטנה, שהיתה אינטימית, כיפית ומשובבת בהרבה מזו בבמה המרכזית. יש לו כריזמה שקשה שלא להידבק בה בהופעה, אבל המוזיקה והקול שלו הם קצת יותר מדי בשבילי בגרסת דיסק או הופעה בת שעתיים, חוששתני. מיד כשירד מהבמה פרץ אליה ביט בוקס דרום אפריקאי שלווה בחליל מזרחי – מסוג השילובים המלבבים שרק הבמה הקטנה יכולה לנפק.
כאב הראש מהשהייה בשמש בתור שלח אותי לחפש אופטלגין ולנמנם את רוב הערב, אבל פה שם הצלחתי לטעום מכמה הופעות נוספות:
יהוא ירון אומנם לא נתן הופעה מצוינת כמו שהוא יכול, אך עדיין בלט למרחקים. אין בו טיפת פוזה ואת מקומה תופסים להט ושמחה למוזיקה שניכרים מאוד בהגשה הבימתית הנהדרת שלו. פייבוריט: "לא זמן טוב לכתוב שירים", שמזכיר קצת את "שגר פגר" במקצב הירי האוטומטי בחלקו הראשון. עזבו את המייספייס, צריך לשמוע אותו לייב.
יהוא שב לעמדת הקונטרבס בהופעה של רות דולורס וייס, שנאלצה להיאבק עם קהל איום ונורא שהפריע ללא הרף בשורות הראשונות. היא הצליחה להקסים למרות זאת, אבל הצחוקים והצעקות מסביב פגעו מאוד בשבריריות הנוגעת של הופעת פסנתר קטנה ואינטימית.
גבע אלון. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו, ואני בטוחה שלסתותיהם של חלק מהקוראים פגעו כעת ברצפה. נו, מילא. נהניתי מהנגינה שלו אבל השירים עצמם פחות תפסו אותי. חיכיתי לסולואים שבסופם. בנוסף, קצת עייפתי מהפורמט הרזה של אמן מיוסר מלווה בגיטרה בודדה. אני צריכה לתפוס אותו בהרכב מלא כדי להתרשם.
ברחתי מיד עם עלייתם של הג'ירפות. גלעד כהנא מייגע מדי במונולוגים הבלתי נגמרים שלו, עם החזרות שמינונן משתווה רק לאלו בפרק ממוצע של הטלטביז, באופן שמבהיר שעדיף להשאיר את המפגש עם הלהקה לפורמט דיסק בלבד. אין פלא שהצהרתו כי הוא עומד להתאבד על הבמה גררה מחיאות כפיים אפילו באוהלים המרוחקים משטח הפסטיבל. אצטט את עינב שיף מביקורתו על הפסטיבל: "אסור לבזבז את השעה 22:30 על הופעה שקטעי הביניים בה חשובים יותר מהשירים עצמם".
ההופעה הטובה של הערב: מידנייט פיקוקס. למעשה היו אלו הפלסטיק פיקוקס, שילוב של הראשונים עם גיישה נו, שנתנו כל אחד שיר אחד בתורו. גיישה נו עשו עסקה רעה בחבילה המשותפת הזו: קשה שלא להחוויר בהשוואה למופע הדרמטי-פרוע-סוחף-משוגע של איתן רדושינסקי. מי שם לב שיש עוד אנשים על הבמה?
ההופעה העוד יותר טובה של הערב: סופת ברקים מדברית. בלי גשם, רק קווים סגולים של אור מתנפצים בשמיים האדירים. לשבת על גבעה קטנה עם כוס תה ומעיל פליס מחמם, להישען אחורה וליהנות.
Buffalo Boots היו פתיחה נאה ליום השני, וגם עשו בחוכמה כשחילקו סינגלים עם תאריכי ההופעה הבאה לנוכחים. על אלי לס אמרה אחת הצופות: "זה לא שיר, זה בלוג". נדמה שהוא נאבד מול הקהל באוויר הפתוח על גבי במה גדולה. הלחנים לא הצליחו לכבוש ולהשיג תשומת לב מספיקה לטקסטים המשולבים בהם. Panic Ensamble הפתיעו אותי מאוד. ראיתי אותם בעבר והתאכזבתי: הם היו קברטים מדי בשבילי, במיוחד בגלל ההגשה המתוכננת מדי של יעל קראוס. הפעם אווירת הפסטיבל עשתה להם רק טוב: הקהל עמד ולא ישב, ואור היום הבליט יותר את המשתתפים המוכשרים הנוספים מצדיה של קראוס (רועי ירקוני, יהוא ירון, גליה חי ועוד), כך שיכולת להתמקד בהנאה הספונטנית על פניהם על פני המשחק המודגש מדי שלה. הם נשמעו מצוין בפסטיבל, וגם הסאונד היה הרבה יותר מוצלח מההופעה הקודמת בה הייתי, באופן שהדגיש כראוי כל אחד מהכלים הרבים על הבמה. האחים רמירז היו ההפתעה הגדולה מכולם. פאנק (ב-f) וריתם אנד בלוז עם חצוצרה נהדרת בהרכב טריו מהנה שהתאים במדויק לאווירת השמש-כיף-נגב, והרים את כולם על הרגליים. מעניין עד כמה החוויה תעבוד במועדון סגור וחשוך. דיויד בלאו עובר לי ליד האוזניים, ועל כן הופעתו הוכרזה כשעת הכנת ארוחת הצהריים.
דויד פרץ ונדב אזולאי היו בדיוק הטעם המדברי הנכון לאירוע. לאלבום של פרץ לא כל כך התחברתי, אך ההופעה היתה שונה ממנו והרבה יותר מענגת. אזולאי היה מבחינתי תגלית שאשמח להעמיק את היכרותי עמה. שניהם היו אנטיתזה ללהקות התל אביביות הרבות, עם שירי פריפריה שהתכתבו עם מיקום הפסטיבל, המרחבים המישוריים הצהובים והצבע של האור שהחל להזהיב, וסחטו הזדהות מהקהל המקומי. אולי לא רק מהמקומי. סך הכל, גם כפר סבא של שנות השמונים היתה סוג של חור נידח מעבר להרי החושך.
השמיים הפכו כתומים לקראת שקיעה. דוכן בניית העפיפונים (איזו הברקה!) שיגר את מי שפקדו אותו להפריח את מעשה ידיהם בשמיים הענקיים, מעל שלדי המתכת של הכלים החקלאיים הישנים על הגבעה הסמוכה ומיצגי האמנות המשונים והמשעשעים שפוזרו בשטח. שתי בובות של זקנים שיכורים תלויים על בניין ישן צפו מלמעלה על בר המשקאות (במחירים אטרקטיביים, יש לציין). רם אוריון עלה וליווה את השמש עד לשקיעתה המוחלטת בהופעה קטנה ומשמחת. ההרכב המצומצם – ספי אפרתי וחגי שלזינגר – התאים לרוק הפשוט והישיר שלו הרבה יותר מהרכב ההופעות הרגיל שלו, והלוואי וייאמץ אותו מכאן והלאה.
איטליז לא עושה לי את זה. העדפתי להתמקד בפירוק האוהלים. ערן צור אף הוא לא מעניין אותי מזה שנים, אבל היה קשה לומר שלום לפסטיבל. נשארנו. איתי עמד ידיד ותיק, תושב חיפה לשעבר, שחרש על הופעותיה של כרמלה גרוס ואגנר בתחילת דרכה. כל שיר ישן זכה ממנו לצרחות ותשואות משעשעות למדי, אם כי חלק מהן הסתיימו במפח נפש משהתברר שטעה בזיהוי ומדובר בעוד אחד משירי האלבום האחרון הלא מוצלח. כך או כך, זה היה השם הגדול של הפסטיבל. הרחבה, שבחלק מההופעות הקהל שמר בה על מרחק בן מטר-שניים מהבמה, התמלאה לחלוטין. מצדו האחד של ערן צור עמד רם אוריון, בצדו השני דויד פרץ. עם עוד כמה פרויקטים שכאלו בעתיד, ואם הסצנה האלטרנטיבית בישראל תתחיל יותר לספור גם את הקהל בפריפריה ולהגיע להופיע מולו, אולי בפסטיבלים הבאים שני אלו יוכלו לעמוד במרכז הבמה מול קהל באותו גודל. ניפגש בשנה הבאה.
* הכותרת היא ציטוט משיר של נדב אזולאי שמבוסס על זיכרוני הסנילי. מקווה שדייקתי במילים.
קצת התפקשש לי הפסטיבל הזה. שמחתי שיש הרבה תהודה והצלחה לפסטיבל. שנה הבאה, עם אירגון כרטיסים ובעיקר, בעיקר שתהיה קצת יותר מוזיקה טובה ממה שהיתה השנה.
5)
גם הג'ירפות חתומים שם - יעל [
31/10/2008 ]
והם הרבה פחות מעניינים.
4)
חוה אלברשטיין - נטע [
30/10/2008 ]
חתומה ב-NMC. אינדי, רבותיי? אינדי? :)
בשביל זה יש דברים כמו פסטיבל התמר..
3)
לגבי ערד והכרטיסים - יעל רגב [
30/10/2008 ]
ההשוואה לערד לא היתה חלילה מבחינה בטיחותית - מהבחינה הזו אינדינגב נוהל למופת. הפואנטה היתה רק שביקורת צריכה להיאמר ככלי לשינוי לפעם הבאה, היות והאינטרס של קהל האינדי בארץ לא צריך להיות השתקת ביקורת כי "המוזיקה מעל לכל", אלא חשיבה איך ללמוד מהכשלונות/תקלות כדי להמשיך הלאה בצורה טובה יותר.
ל"מחיר ההצלחה" - אני מבינה את הקושי והאילוצים, אבל אלו תירוצים ותו לא. כרטיסים הם האלף-בית של האירוע. לא צריך לפזר את מכירתם על פני 20 חנויות, אפשר 3 (ירושלים, ת"א, דרום) שינהלו את המכירה בעצמן. אפשר לשכור אדם נוסף לטיפול בהקלדות. בקטע הזה אי אפשר לשייף קצוות - תראה למה זה גרם: כמעט כל השיח סביב הפסטיבל נסוב על הבלגן בכניסה ולא על המוזיקה. אלף איש חזרו הביתה, אלף איש שחלק גדול מהם לא ישוב יותר לאף פסטיבל דומה (שמעתי תגובות ברוח זו מאנשים בתור), שהסצנה פספסה אותם ואת חבריהם. זה המון. אי אפשר לגרור קהל עד לדרום, שזה זמן וכסף על דלק יקר, כדי להגיד להם שנגמרו הכרטיסים כשלא נתת להם אפשרות לרכוש מראש. הלא הפסטיבל - מה לעשות - עדיין פונה בעיקר לתושבי המרכז המתגוררים רחוק. צריך לקחת את זה בחשבון. זו היתה פשלה אדירה, ונדמה לי שרוב המתרצים פשוט לא היו בקהל שהמתין בחוץ כדי להבין עד כמה.
אני נכנסתי לבסוף, אבל דוגרי - ממש התבאסתי מהיום הראשון של הפסטיבל. אחרי יותר מ-5 שעות המתנה (והגעתי מוקדם, עוד לפני פתיחת השערים) הייתי מותשת, עם כאב ראש נורא, בלי יותר מדי סבלנות להופעות. היום השני פיצה למדי, אבל אני בכל זאת מרגישה שהפסטיבל הזה די פוספס אצלי.
הייתי בהופעה של רות בשורה השנייה מימין, והיה שם קהל נורא. עד כדי כך שיהוא נעץ בהם מבטים מעוצבנים מפעם לפעם (עד כמה שהוא יכול לנעוץ מבטים מעוצבנים במישהו). חוה אלברשטיין בתור אורח סודי זה באמת שיחוק (:
2)
משהו קטן בעניין הכרטיסים - מחיר ההצלחה [
30/10/2008 ]
לא ברור לי למה זה לא עלה באף אחד מהמקומות, כולל בתגובת המארגנים, אבל גורמים מיודעים הסבירו לי מספר ימים לפני הפסטיבל שהמכירה המוקדמת חייבת להיסגר לא בגלל מי שאין לו כרטיס אשראי אלא משום שהיא מנוהלת באופן ידני לגמרי, לשבת ולהקליד מאות מספרים של כרטיסי אשראי ולאשר אותם אחד אחד מול החברות וכולי. מספר ימים לפני הפסטיבל שכל כולו (לא כולל משטרה) בהתנדבות היה קשה להמשיך לנהל את הפרוצדורה הזו שגזלה מכולם שם זמן יקר שלא היה להם. קיוו שכמה שנשאר יספיק פחות או יותר, וגם כשכבר ידעו שכנראה שלא, לא היה הרבה מה לעשות. כמו שהסבירו שם במכתב ובתגובות - את הכמויות מול המשטרה סוגרים חודשים מראש ולהניח פי שתיים משנה שעברה איננה הערכה שמרנית במיוחד.
אגב - זה גם קל להגיד לפזר בחנויות וכולי, אבל זה דורש לנסוע לכל אחת מהחנויות האלה, פיזית, ולנהל את העניין וכולי. הפיתרון הוא כנראה משרד כרטיסים, אלא שאז מדובר בעמלה שכל אחד יצטרך לשלם. אולי לא כל כך נורא בדיעבד, אבל מעט מנוגד לרוח הפסטיבל.
1)
כל מיני - melquiadess [
30/10/2008 ]
הזכרת את אסון ערד. והרשי לי לפחות לומר שבתחום זה המארגנים/משטרה עשו את עבודתם היטב. מעל הכל היה חשוב למשטרה בטחוננו ולשניה הוא לא עמד בסיכון. אם כי, אני מסכים שלאור המקום הרב שהיה בפנים ראויי היה יתגמשו ויאפשרו לחברה שכבר נשארו לתוך הערב להכנס (למרות שמשיחותיי עם חלקם הם נהנו מאוד)
יהוא ללא ספק נותן את ההופעה השווה ביותר שאפשר למצוא בארץ. אך לגבי רות, אני יכול להבטיח לך שלפחות שתי השורות הראשונות היו מאוכלסות בגרופיס (אני?) ששתקו כל ההופעה. אכן מאחוריינו אנשים לא סתמו את הפה, אבל עבורי זה נתן לחוות את רות מפרספקטיבה שונה לחלוטין. הרי ברור שבפסטיבל לא נזכה לשקט של הצוותא או לאפלוליות של לבונטין. והפעם לראשונה שמעתי את רות כשאני מבושם קלות עד שיכור, וכשהסתובבתי וראיתי יותר מאלף איש מאחוריי פשוט הרגשתי כבתוך חלום.
והבחור שהפעיל את דוכן העפיפונים, פשוט זכאי לפרס ישראל.
רק סקשה אחת נותרה לי לסיום. או למעשה טעימה מהפסטיבל שלעולם לא אארגן. אם אפשר ככה לפני השקיעה, באווירה הקסומה של המדבר והאוויר הפתוח לשבץ את חווה אלברשטיין, אני פשוט ארגיש שהגעתי לגן-עדן.