הזיגזג האינסופי של פורשי נושאי המגבעת עם הבמה ועם שאלת השאלות "נו, מתי הקאמבק?" קיבל ב-2008 חיזוק נוסף על ידי אהד פישוף וישי אדר.

זו לא הפעם הראשונה שהצמד משתף פעולה כצמד -  עוד ב-1993 הקימו השניים פרוייקט אלקטרוני בשם SSP שהופיע פעם אחת בלבד במוזיאון ישראל ואף שיחרר שתי רצועות רשמיות ("Radioactive Heroine", "Audioactive Heroine") באלבום האוסף "Stuff" שיצא בתקליטי קסבה ב-1995. אגב, עבור שני הקטעים מפורשות ראשי התיבות בצורה שונה: הראשון הוא Sad Stories Productions ואילו השני הוא Sami's Secret Project...

מאז צלל פישוף לאמנות (בעיקר מחול), כתיבה והדיפת שמועות על איחוד (אך הבליח מעת לעת לעולם המוסיקה: בפרוייקט החד-פעמי סקין-או-דייבה עם אורי קצנשטיין או שיתוף הפעולה עם יוזלס איידי תחת השם "דאדא" עבור הסרט של יוסף פיצ'חדזה, שעת אפס), אדר המשיך להתעסק בצד האלקטרו-אוונגארד ולהקליט תחת השם אוש, כשהדבר האחרון שעשה לפני האיחודון הנ"ל הוא הקלטת הפסקול האינסטרומנטלי לסרט "בופור".

מאחר וערבי אמנות קונספטואלית ורב-תחומית הם הרמה להנחתה עבור הצמד, ערב שכזה בשם "איש בלי חולצה 2" שנערך במועדון ברזילי ב-2008 סיפק את התירוץ הסופי להתאחד מחדש על הבמה. עוד בטרם חל, הוציאו השניים את סנוניתם הראשונה ("בני המה", כשם ההרכב) לאוסף שקימפל פישוף ושנילווה למהדורת הבכורה של כתב העת לאמנות "סטודיו".

"בני המה", שם שניגלה לפישוף בחלום עפ"י ראיון שנתן לעכבר העיר, חוזר למחוזות הפופ-רוק האלקטרוני עם השפעות ניכרות משנות השמונים. הופעת הבכורה של הצמד באותו ערב כללה רק מספר שירים מקוריים ("אוכל מים", "כאן שם") וגירסא לזכר הימים ההם ("האלוהים שלי עייף"), אך זה הספיק להתניע את ההייפ מחדש. וההייפ - היה מוצדק. בסוף 2011 יצא אלבום הבכורה האפונימי, שהכיל 10 רצועות מקוריות (בנוסף על "האלוהים שלי עייף"). האלבום זכה לשבחים וחיבוק מיידי הן מצד הקהל והן מצד המבקרים.