הסיפור של שמוליק פרי הוא סיפור על התבגרות והתגברות מוסיקלית. בשנות התיכון שלו, גילה פרי את הפאנק והיה שותף לרגעיה הראשונים של הסצינה הישראלית, הגם שהרכביו נותרו איזוטרים משהו. תחילה שותף עם משה קוטנר בלהקת הפאנק החלוצית אוי ואבוי, שקיימה עשרות הופעות בתחילת שנות התשעים במועדוני רוק/פאנק כמו רוקסן ופינגווין. בגיל 17, רגע לפני הגיוס, הקים עם הסולן אייל פלג, הבאסיסט דוד טור (מתהילת אנוס) והמתופף רגב שטרית את Riot 94, אשר זכתה להכניס שיר אחד שלה ("Bosnia is Burning") לאוסף ההארדקור-פאנק המיתולוגי "פרוורוטי" ב-1994. הלהקה התפרקה עם עזיבתו של שטרית לטובת קוקו בלוף והיתושים.

לאחר הגיוס הצטרף לזמן קצר כבאסיסט ללהקת פרספקס אך כעבור כמה חודשים הקים את להקת ג'ינג'ר יחד עם שטרית ו"יתוש" נוסף של קוקו - הגיטריסט נחי ניניו. השלים את הליין-אפ הקלידן ערן כספין. ג'ינג'ר הקליטו שני אי.פים בטרם התפרקו. פרי עבר לחצי שנה להתגורר בניו-יורק וכשחזר, התמודד עם אובדן אחיו הצעיר. אסון זה השבית את פעילותו המוסיקלית למשך ארבע השנים הבאות.

בסביבות 2005 חזר לכתוב ולנגן. בניגוד לרוח הפאנק של שנותיו הראשונות, חומריו החדשים כללו טקסטים אישיים הדנים ביצירה, התבגרות והתמודדות עם אתגרי החיים. לעזרתו בא רפי פרסקי אשר הפיק את השירים עבור אלבום בכורה ומסע הופעות, לו קרא "בתנועה מתמדת". לטובת ההופעות גייס את "הכנופיה", הרכב הליווי שכלל את חברו משכבר הימים ערן כספין (קלידים), דקל פז (גיטרות  וקולות), רועי סקלר (בס) ורן קליין (תופים), אשר זכור מהרכביו הראשונים של איתן רדושינסקי (רדושינסקי ומאשרום סימפוני).