אתם מכירים את הגאונים שכותבים שירים שמראש יש להם פוטנציאל להפוך ללהיטים בנסיבות מאד מאד מיוחדות? קחו למשל את פרינס, שכיסו התפקע מג'ובת התמלוגים המשובחת שגרף, פרס לחוש הנבואי המפותח שלו, כאשר עוד ב-1983 כתב את האלבום "1999", וידע שקצת לפני שהמילניום מתחלף, הרדיו כבר ירדוף אחריו. שרה פרצה לתודעה המקומית בנסיבות דומות למדי. בתקופה עמוסה לעייפה של פרשיות שחיתות מבית מדרשו של בית הנבחרים שלנו, היא ישבה וכתבה ש"הייתי רוצה שיהיה לי חבר פוליטיקאי מושחת". השיר נעם מאד לאזניו של השדרן הכי עצבני על הסקאלה, נתן זהבי, שהפך אותו להמנון הרשמי של תכניתו בתחנת הרדיו 103FM.

שרה סיני החלה לנגן על גיטרה בגיל 19 ולזמן מה ניסתה את מזלה בלימודים ממוסדים ברימון, אך שרדה רק שנה אחת. את הפוטנציאל שלה זיהו שי להב ודן תורן, שהחליטו לתת לה את הבמה להוכיח להם שהם לא טעו. אלבום הבכורה שלה, "חבק, יהיה משהו", יצא ב-2005 בלייבל "פה גדול" של הצמד, והיא היתה לאמנית הראשונה שהוציאה בלייבל זה אלבום, שלא קשור ללהב או תורן. השירים באלבום, המשופעים בהומור שחור וציניקניות מחויכת (שרה: "זה אלבום שצריך להקשיב בו למילים. לא מתפקעים מצחוק, מחייכים בהנאה. זהו"), ושנוטים לפולק-פופ רך, נכתבו ע"י שרה ואחיה, המחזאי והבמאי רוני סיני. באלבום משתתפים קרני פוסטל על צ'לו, שיקו פלדמן על גיטרה חשמלית, ניב חובב על הקלידים ופרנסיסקו ושאול אליהו על תופים וכלי הקשה.