את הסיפור הנפלא הבא מספר רזי בן עזר, שהפיק את האלבום היחידי שהקליטה להקת See Them Smile, ושיצא על גבי קלטת ב-1989.
הסיפור מתאר את גלגולו של תו אחד של צ'לו.

"והפעם, סיפורנו מתחיל לפני שלוש עשרה שנים [1989] בתל אביב. איש בשם ירון בן-חורין מתקשר אלי. הוא שמע שיש לי ציוד הקלטה, והוא רוצה שאבוא להקליט להקה שהוא מפיק. בהתחלה אני קצת נלחץ, במיוחד כשהוא מסביר לי שהם נמצאים באיזה קיבוץ בדרום, אבל בסוף אני נרגע ומסכים. בהחלט גם עוזרת העובדה שהוא אפילו מוכן לשלם כמה גרושים. אני אורז את טייפ ארבעת הערוצים שלי, שני מיקרופונים, קופסת אפקטים ושלל כבלים, ועם עלות השחר נוסעים בוולבו הישנה והנאמנה לקיבוץ. מביאים אותי לבנין ריק, (אסם נטוש? מחסן כלים שומם? לא יכולתי לקבוע בוודאות), ושם אני פורש את הציוד שלי ומתחילים להקליט.

ללהקה קוראים "See Them Smile", והם שרים שירים דיכאוניים באנגלית. הם כמובן מושפעים מכל מוזיקת הדיכאון הבריטית של שנות השמונים, ולמרות שהם מאד לא מהוקצעים החומר שלהם לא רע בכלל. הם גם מביאים זמרת חיזוק, כמדומני מתנדבת הולנדית, שתשיר איתם בכמה שירים. תוך יום הקלטות אחד אנחנו מקליטים שמונה(!) שירים, ומאוחר בלילה אני חוזר לתל-אביב.

הסשן הבא מתנהל אצלי בדירה בשינקין. כדי להוסיף עוד עומק לסאונד, ירון מביא צ'לנית צעירה בשם קרני להוסיף ערוצי צ'לו לכמה מהשירים. זו היתה הפעם הראשונה (והאחרונה) שפגשתי אותה, אבל כמובן ששמעתי עליה קודם, כחברת להקת DXM. אני מציב לפני הצ'לו מיקרופון, וקרני מוסיפה ערוצים (מקסימים) לכארבעה מהשירים. באחד מהשירים, היא מנגנת תו ארוך אחד, צלול ויפה, שמתמשך על שתי תיבות שלמות, ומשום מה התו הזה הוא הדבר העיקרי שנשאר בזיכרוני מכל אותו סשן.

האלבום יוצא אחר כמה חדשים, כקסטה כמובן, בהפצה מצומצמת (מה שאומר שאפשר להשיג אותו רק באוזן השלישית). בקרדיטים שעל העטיפה מופיעה הצ'לנית בשם הבדוי "ליסה די" (עד היום אין לי מושג למה). אני לא יודע בכמה עותקים נמכרה הקסטה, אבל אתפלא אם המספר עולה על כמה מאות. הקסטות עם הערוצים המקוריים מוכנסות אחר כבוד לקופסת קרטון עם כל שאר קסטות ה4TRACK שלי, ושוכבות שם בחושך כמה שנים.

(פאוזה ארוכה)

בפעם הבאה שהקופסה נפתחת וזוכה לראות אור יום, אני בפלורידה. באותו יום, סוף סוף אספתי מספיק כסף, וקניתי לי את מושא חלומותי מזה שנים: סמפלר (דוגם בעברית צחה). אני מחבר את המכשיר, ונלהב מאד לחקור את האפשרויות הגלומות בו. לאלה שאינם מומחים לסמפלרים: אחד הדברים שאפשר לעשות עם סמפלר, הוא לדגום צליל בודד של כלי נגינה "אמיתי", ובעזרת פלאי הטכניקה להפיק חיקוי מאד משכנע של אותו הכלי. ככה לפחות כתוב בספר ההפעלה, וברגע שאני קורא את המשפט הזה בהוראות אני נזכר מיד באותו התו הארוך והצלול של הצ'לו.
במשך יום שלם, תוך כדי למידת המכשיר, אני יוצר את דגימת הצלו היפה ביותר ששמעתי. כאשר אני מנגן מלודיה על המקלדת, אפשר להשבע שזה צ'לו אמיתי (כמעט).

אני משתמש בהתחלה בדגימה במוזיקה שלי, ואז, בהדרגה, לאחר שאחרים שומעים ומתפעלים מהריאליזם של הצליל, אני משתמש בה גם בהפקות שאני עושה עם מוזיקאים אחרים. בכל פעם שצריך צליל עצוב ועמוק, אני משלב את דגימת הצ'לו, ובכל פעם מעדן ומשכלל את הדגימה קצת יותר...

במשך השנים הבאות, משתתפת דגימת הצ'לו בהפקות גדולות למדי, למשל בשני רימיקסים לשני זוכי גראמי (אני משוויץ? you bet I am), בעשרות שירים שהפקתי בארה"ב, ואפילו בפס קול של תשדיר שרות ביפן (נשבע לכם, זו לא בדיחה)...

כאן, בנקודה זו, אני מתאר לי את הקוראים הנזעמים זועקים על הפרת זכויות יוצרים, ושזה גניבה, וכולי...אז לידיעת כל המפקפקים: אין אף חוק, באף מדינה, שמגן על זכויות יוצרים של תו אחד, מכלי נגינה אחד. רוב התביעות על סימפולים מוגשות מטעם חברות התקליטים, שהן הבעלים של ההקלטה המקורית. כזכור, במקרה זה, אני הוא בעל הסלילים המקוריים...כדי להשלים מעגל בחייו של תו הצ'לו הבודד, שהוקלט ב1989, הוא חוזר בשנת 2002 לישראל, ואפשר לשמוע אותו עושה תפקיד של מיתרים בשיר "אותה תראה", השיר הראשון באלבום "נדירים" של פוליאנה.

ואם החיים לא מוזרים ומצחיקים מספיק, הנה לפני כמה חדשים אמא שלי מספרת לי שעכשיו, דרך קשרי נישואין, קרני קרובה של משפחתנו מדרגה שלישית או רביעית...".

מלבד קרני פוסטל, האמן היחידי שזכה להצלחה ותהילה הוא קלידן הלהקה דאז, שחף שוורצמן, שעשה חיל בתחום הטראנס.