שלושה ישראלים אמביציוניים נפגשו בלונדון: עמי רוטנברג, מתופף ירושלמי מצליח, שהתחיל כחבר בפייסטר גונץ, להקה רוק ארעית שכללה גם את עמרי לוי ואת תום טללים והמשיך עד הופעות עם פיית'לס, One Giant Leap ורובי וויליאמס; דורית ברכה, באסיסטית, בוגרת רימון במגמת ג'אז ומוסיקה מודרנית וטכנאית קול בגלי צה"ל, שבנתה בביתה הלונדוני אולפן הקלטות; והדס (דסי) טריינין, גיטריסטית ובוגרת רימון אף היא באותן מגמות של דורית, עבדה בארץ עם שלומית אהרן וחברה בהרכב הבנות בלה דונה (עם שתי אלה הקליטה אלבום ואי.פי בהתאמה) והופיעה עם זמרות הג'אז האמריקניות שירלי ג'ונסון וג''ורג'יה בראון. בנוסף ערכה רמיקס עבור הסקסופוניסטית סוניה ג'ייקובס (שותפתה בבלה דונה) עבור הקטע Jerusalem in Sunset. 

הישראלים צירפו אליהם את סאם ג'ונס, זמר מקומי שגויס במודעת דרושים ויחד מימשו את מניפסט העבודה הקשה בו דגלו, הגורס כי "סילברלאנד לא מחכה שדברים יקרו לה"; סגנון הלהקה הוא אינדי-רוק אקלקטי, המשלב Fאנק, סול וג'אז. ברוח המניפסט, קיימו את הופעת הבכורה של ההרכב (שנקרא בראשיתו Waste ומאוחר יותר Circle High) ב-2002 ולאחריו הופיעו באינטנסיביות עד ארבע פעמים בשבוע, לא כולל הופעות בתחנות הרכבת הלונדוניות לכל מי שחפץ לעצור ולשמוע.

ב-2003 קפצו להופעה בישראל, ביקור שזיכה אותם בחשיפה זמנית גם לקהל בציון ומששבו לונדונה, סיימו את הקלטת אלבום הבכורה, Swimming Upstream, שיצא כעבור שנה. את המיקסים וההקלטות לאלבום עשתה כצפוי דורית בביתה. לאחר צאתו שחררו סינגל נסף, April Mourning, עם קטע בונוס שלא נכלל באלבום (With Each Word). הלהקה המשיכה להופיע עד סוף 2006 ומאז פסקו ההדים לפעילותה.