ב-1999, לאחר שיצא אלבומה "1999", התפרקה להקת ג'יגלס. בן כהן, גדי פיינגולד ואיתן גרף נשארו בארץ, תורמים את כשרונם לאמנים מקומיים (פיינגולד ניגן עם תמר גלעדי ושותף בגדודי הר מגידו, להקת חברים של הסטנדאפיסט רועי לוי. גרף תופף באלבום האחרון של אלדד תמיר שיצא ב-2004). שני חברים אחרים, אילן שטרקמן ודודי רפפורט, החליטו להמר על סיבוב נוסף, הפעם כצמד.

יום לפני פלישת ארה"ב לעיראק ב-2003, הקליטו 13 רצועות באולפני פלוטו בתל-אביב. האלבום יצא ע"ג cdr תחת השם The Motherfuckers ונחשב להקלטה הראשונה של The Mother's Anger אי-פעם. לאחריה, החליטו לנסות מזלם בארה"ב ועל כן שינו את שמם למשהו יותר נגיש לאמריקאים, One Way Heart. שטרקמן עשה הסבה מגיטרה לתופים ואימץ לעצמו את שם הבמה "ג'ימי נוסטלגיה". דודי נשאר על הגיטרה וכינה עצמו "סטיץ'".

הם החלו לחרוש את אמריקה בואן שברולט 73'. לאחר זמן מה שינו שוב את שמם ל-The Mother's Anger. בלוס אנג'לס נפגשו עם מייקל דייויס, הבאסיסט של להקת MC5 המיתולוגית. הוא האזין לחומרים שלהם, יצא מגדרו (השתמש במילה "התאהב"!) ונרתם מיד למשימה להפיק להם אלבום. בשלושה סשנים הקליטו את אלבום הבכורה, The Mother's Anger שיצא ב-2004 בלייבל Dionysus Records. האלבום הוקלט באולפן בלוס פליז, קליפורניה, אולפן שבעבר הקליטו בו גם חברי ראנסיד. דייויס מנגן בבאס באחד השירים, "Like It Here" ואף הופיע עמם בהופעה אחת בלוס אנג'לס. בעקבות הקשר הנ"ל, תוארה הלהקה כ"צמד בחורים מישראל שנשמעים כמו חמישיה מדטרויט".

מייק דייויס התארח גם באלבומם השני "Sniper", שיצא ב-2005. הפעם הקליט את האלבום ג'ק אנדינו הגדול. הלהקה תיארה את האלבום כ"אחלה מוצר לחובבי פלויד, זפלין והמי". ב-2005 חזר שטרקמן לשתף פעולה עם פיינגולד בהקלטת אלבום הבכורה של להקת גמאגמא. 2008 הקליטו חמישה שירים נוספים לאי.פי Everything is Under Control.