אחרי אריאל הורוביץ (בנה של נעמי שמר), אביב גפן והאחיות פיק (בנותיהן של מירית שם-אור, מלבד הברור מאליו), הגיע זמנה של בת נוספת לאצולת השירה הארצישראלית לפסוע לקדמת הבמה - אביגיל רוז, בתה של תלמה אליגון, משוררת מן השורה הראשונה של משוררות ישראל המודרניות (לצד שמר, גולדברג ונורית הירש).

כשהאם אחראית על נכסי צאן ברזל כגון "דרך ארוכה" (לגלי עטרי), "גשם בעתו" (לרותי נבון), "תחתונים וגופיות" (לעוזי פוקס) ומבחר שירי ילדים נוסטלגים ("החתול שמיל", "לאבא שלי יש סולם") והאב אחראי על הוצאת הספרים זמורה-ביתן ועל רשת הספרים "צומת ספרים", הודתה רוז שילדותה היתה נורמלית לחלוטין ונטולת דרמות ו/או סנסציות. על כן המפגש הראשון עם שיריה ("מלחמה יומיומית", "ואולי", "אלוהים תעזור לי") שיצאו מסוף 2007 הציגו בדיוק ההיפך - שירים על דימוי עצמי נמוך, דכאונות ומעמד חברתי נמוך. אולי בכל זאת, אלו הם סממני הפרעת הקשב שבה אובחנה כנערה. הפרעת קשב זו טרדה את לימודיה בבי"ס רימון, אך לא מספיק מכדי למנוע ממנה זכיה בתחרות רוקרימון עם השיר "ואולי", שיר שעמו הופיעה גם בפרוייקט "פסטיבל השירים" שהגה זכיין הטלויזיה רשת בערוץ 2 ב-2007 ושזכתה להציגו בארבע לפנות בוקר (וזו לא הסיבה כנראה לנצחונו של שי גבסו באותו פסטיבל).

ההופעה באותו פסטיבל גררה התעניינות מצד האמרגנית ליליאן שוץ, ששידכה לה את סנדק הפופ יוני בלוך. וכבמקרה אפרת גוש, הנ"ל הפיק לה מוסיקלית כמה מן השירים באלבום הבכורה וגם גלגל"צ לא הפנתה עורף. רוז הפכה ב-2008 לנסיכת פופ נוספת על גבי האתר.

לאחר צאת האלבום "מלחמה יומיומית", ניצלה את 2009 לאגירת חומרים לאלבום הבא. במהלך שנה זו הקליטה דואט עם אדם בן אמיתי בשם "את לא יודעת".