נכון יהיה להגיד שהאינדי הישראלי לא באמת קשור לשורשים יהודיים מסורתיים - אחרי הכל, רוב רובו שר בכלל באנגלית. אולם כאשר דמות מרכזית במוסיקה הישראלית מתחזקת - כמו אהוד בנאי ובן דודו אביתר, הוא נוטל אחריו חבורה מרשימה עמו: נגנים אחרים, מפיקים, מוסיקאים. יותר משניים אוחזין בגיטר וזה נשמע מצויין.

אורי זוהר ופופיק ארנון היו הראשונים לחזור בתשובה, אבל הם היו האמא של הזרם המרכזי. בשנות התשעים עשו זאת עדי רן וג'וני שועלי. אחריהם הבנאים חזרו לשורשים של בית אבא. אברהם אבוטבול (אחיו של אלון אבוטבול) היה באמצע טריפ חילוני מוצלח, באיבו של הקמת מועדון חדש (הליפס) ובהשלמת הקלטת אלבום עם חברי איזבו (שנגנז לבסוף) כאשר הריקנות החלה לפעם בו. הוא ארז את פקלאותיו לסיני, שם מצא עצמו במסע פנימי דולה דברים שלא יכלו לצאת בשום צורה אחרת. משם המשיך להודו לשיר שירי שבת מול קהל תמהונים. משחזר לארץ, הוזמן לשיעור תורה והדרך לתשובה מלאה היתה קצרה. כיום הוא מתגורר במאה שערים בירושלים, עם אשתו ושלושת ילדיו. לאחר החזרה בתשובה שיחק בסרטים בחו"ל ובארץ, ביניהם "האושפיזין".

בניגוד לאמנים דתיים אחרים, האלבומים של אבוטבול, הגם שכוללים שירים עם מסרים שאין לטעות בהם, אינם מהסוג המטיפני. לאחר שניים כאלה ("בית הקדושה", "כוכבי אור"), בחר לגשר עם העולם החילוני ע"י שיתוף אמנים מסורתיים מהשורה הראשונה: גדי פוגטש (שפועל עמו מאז התקליט הראשון. עבד בעבר עם ברי סחרוף, ירמי קפלן ורוקפור), ששי מזרחי (ריטה, גידי גוב), דני ממן (גיטריסט גן עדן לשעבר), המפיק דוד קצב (הפיק את אתי אנקרי); כהופעת אורח משתתפים באלבום אהוד בנאי ושולי רנד. האלבום, "האר לי משם", זכה לביקורות מפרגנות באינדי רוק החילוני, לא מעט בעזרת השילוב הנעים בין אלקטרו-רוק עדין לכלים מזרחיים כגומבוש וטהאר וחופן יראת שמים לא מעיקה.