אלמלא עמית ארז, התיאוריה לפיה כל מי שמבלה כמה שנים בהולנד מתאהב במוסיקה א-קומוניקטיבית ונסיונית היתה קורמת עור וגידים. הדס חינקיס הלכה על צעצועים, אחיה גדי הפך פרבריו לונדרשמוקן האלקטרו-WTF ואילו תום טללים בכלל נהה אחר מחוזות אקספרימנטלים שמקצתם אפשר לשמוע ב-Into White.

רוב מי שמגיע מארץ הקודש להולנד לא מחפש את עוגיות החלל של אמסטרדם אלא כדי ללמוד בקונסרבטוריון המלכותי של האג, שם הוא מתערה עם מוסיקאים נוספים מרחבי העולם ומפרה עצמו בז'אנרים שונים ומשונים על בסיס קלאסי. הוא הנכון גם לגבי אופיר קלמפרר, יוצר חיפאי שניגן בפסנתר עד גיל 18, תר אחר משמעויות נוספות במוסיקה ואגב כך צלל לתוך משחקי אפיקי סאונד עם סינתיסייזרים ומיקרופונים, אותם הקליט, פיתח וטיפח על גבי המחשב שלו. ב-2005 שיחרר כמה מן הקטעים הללו באלבום שפירסם בנטלייבל בירדסונג בשם "היי אתה, בוא הנה".

בהולנד חבר בהרכב ג'מילה, הכולל מלבדו את ימילה ריוס מנזנרס (צ'לו), שטיינדר כריסטנסון (לפטופ), מייקל קלאוס (תופים) וישראלי נוסף שעשה אותו מסלול - עופר סמילנסקי (לפטופ). ג'מילה עושים מוסיקה אלקטרונית פרוגרסיבית. ההרכב השני הוא No Habla Catalan העוסק בצד המאלתר והנסיוני יותר של המוסיקה, עם יאדו גיבסון ומייקל ספירובסקי. אפרופו גיבסון, הוא מתקשר עם קלמפרר דרך ישראלית אחרת: הלז ניגן עם מאיה דוניץ בהרכב Pau Na Maquina (שאף הופיעו בארץ) ואילו קלמפרר עצמו, בביקורי המולדת שלו, נהג להופיע עם דוניץ כמתופפת (!).