"אני תמיד אהבתי שירים שזה הקו המוסיקלי שלהם, שירים של זקנים", צחקקה הדס דגול באחד הראיונות שהעניקה לעיתון הארץ, וחשפה קורטוב של אמת בהומור העצמי. בעיצומו של נחשול ביקורת אדיר (שהחל עוד ב-2005) על השבלוניות שאפפה את הזימרה הנשית בארץ מצידן של איה כורם, קרן פלס, מירי מסיקה וחברותיהן, דגול לא רק שרעננה את הסצינה, אפשר להשתמש במונחים "טלטלה". המוסיקה שלה, שנחשפה בסינגלים המוקדמים החל ב-2006, היתה העוף הכי מוזר בסביבה, עם ארומה מאד מאד...נושנה. קצב איטי, פריטות עדינות על גיטרה אקוסטית וקולות רקע אווריריים. פלא שאחד משיריה נקרא "זרימה אינסופית"?חשבו על גירסא של "ערב כחול עמוק" בתקופה הויקטוריאנית, או לפחות בתחילת השירה העברית הספרדית בארץ ישראל, עם השפעות לדינו ומוסיקה ערבית שורשית מבית.

דגול, זמרת יוצרת ירושלמית, שרה מגיל צעיר. בתקופת התיכון למדה לנגן מוסיקה קלאסית על גיטרה במסגרת לימודים בתיכון האקדמיה למוסיקה. לצבא התגייסה כמוסיקאית מצטיינת ושירתה בהרכב של ארבעה נגנים בשם "הרכב הג'אז של חיל החינוך" ("לא שניגנו ג'אז"), שהופיעו בבסיסים ברחבי הארץ עם חומרים מקוריים שלה וגרסאות כיסוי שונות. לאחר השחרור, הקדישה את רוב מרצה לקביעת נוכחות בשטח. היא השתתפה בפסטיבל השירה הבין לאומי השביעי במשכנות שאננים, חברה להרכב "עובר בזמן" של רוני הרניק וחי תורן, החלה ללמד פיתוח קול, הצטרפה למקהלת אנקור וכמובן - קידמה את אלבום הבכורה.

"סרט אילם" יצא ב-2007 בלייבל התו השמיני. את האלבום, שרובו מורכב מחומרים מקוריים של דגול, הפיק המוסיקאי אורי וידיסלבסקי.