השלושרעים לא באמת היו להקה עם חומרים מקוריים, יותר כמו פורקן של שלושה אמנים מיוסרים שהקימו ערב לזכרם עם הרבה נונסנס, כי אם זה לא היה עצוב, זה ודאי היה שמח. יובל גורביץ', אז עדיין חי על השחזת סכינים ונסיונות לקדם את אלבום הבכורה שלו; אריאל קרס - אמן שידע כמה דקות אויר עם השפן הנכון אי אז בניינטיז ומאז מנסה לזכות את עצמו ואת הלהקה ההיא בעוד 15 דקות, אפילו פחות, של תהילה קצרת מועד; ונתי ארנן, מופרע שנודע בזכות אופרות הסבון המוסיקליות שלו גוטל בוטל ומוטי פנאן, מינוס הקהל. שלושה כשרונות קרחים שניקזו את המורסה של המציאות הקשה לערב אחד שבו ביצעו כל אחד מהרפרטואר האישי שלו בצורה הכי עצובה/מצחיקה שאפשר, רק כדי לגרד עוד קצת אמפתיה מהקהל.

מה הם לא עשו בהופעות? גררו רמקולים בעצמם לכוכים תל-אביביים נטולי רמקולים ונטולי במה, לחצו את ידי הקהל וברכו אותו על שהואיל להגיע, הסתובבו סביבו עם כובעי תרומות,  הזמינו את אבישי מתיה להופיע ולפרסם עליהם ביקורת בונה תוך כדי הופעה...ואם מדובר בארנן, גם קטעי ריקוד מוטרפים לא חסרו שם. המופע רץ למשך שנתיים-שלוש עד שהתאדה, כמנהגם של טרובדורים עייפים מדי. מצד שני, קרס הצליח להחיות את השפן הנכון ולזכותם בעוד כמה דקות תהילה כפי שודאי היה רוצה, גורביץ' אפילו הגדיל להקליט אלבום סולו שני וארנן המשיך להתפרע עם האופרות שלו עד עצם היום הזה (נכון ל-2008).