מריונטה סול נלחמים בעוז על התואר "הלהקה הכי לא מתאמצת להצליח" בישראל. השקעה מינימלית בחזרות, בהופעות ובפירסום עצמי לא עזרה להם. ב-2008 הם בכל זאת עשו קפיצת דרך ונחשפו לקהל רחב יותר מאשר בכור מחצבתם באר שבע.

אמיר גרומן ועידו קרוב, חברי ילדות מבאר שבע, הרבו לשתף פעולה במספר הרכבים וניסיונות מוזיקליים, עד שב-2003 הקימו עם יניב דגן את להקת מריונטה סול, שיבוש שם הרחוב על שם הנרייטה סאלד. עד 2005 פעלה הלהקה בצללים: הקליטה שני אלבומים ("פוטו רצח" האפל והחתרני, שהוקלט כולו באמצעים ביתיים ב-2004 ו"שקשוק השפנים" הכאוטי אך יותר קומוניקטיבי ב-2005), שלא הופצו דרך חנויות התקליטים, אלא הותרו להורדה חופשית באינטרנט לפרק זמן מוגבל. ב-2005 החלו להופיע עם אמיר קרטס (לשעבר להקת רעש) תחת השם "קרטס ונערי הזרקורים". בהופעות ביצעו חומרים של להקת האם שלו, חומרים מאלבום הסולו של קרטס ("ים צהוב") וחומר מקורי של מריונטה סול.

במהלך 2006, מריונטה סול הבליחה בחטף בתחנות הרדיו, לאחר ששיגרה את "היי", שיר איטי ומוזר, שנכלל באוגוסט 2005 באוסף "פולארויד 01" של האתר השרת העיוור ומאז גובה על ידי השדרן בועז כהן ב- 88FM, שקבע כי השיר "פשוט ממכר ביופי שלו. יופי טהור, מלטף". אל הלהקה הצטרפו המתופף גיל נמט והקלידן אלעד שופן. ב-2008 הוציאה סינגל שני בשם "עשור", שאף הוא מירכז אליהם זרקורים. שני הסינגלים נכללו באלבום השלישי של הלהקה, "עיר הפועלים", שבניגוד לקודמיו יצא על גבי תקליטור ולהפצה רחבה.