להוציא את הקרביים, לשפוך את הלב הכי מילולית שאפשר, לשים את האיברים הכי פנימיים על המשקל ולהותיר את הגופה מדממת, כשהמחשבות והעשתונות זורמים עם הדם החוצה, בלי סינונים, בלי צנזורות. יותר מדי אמניות מתגאות ומנפנפות ב"שירה נשית", "אינטימית", בגוף ראשון. אף אחת מהן לא מתקרבת לאינטימיות ולקירבה שעינב "ג'קסון" כהן מעזה לשתף את מאזיניה. אינטימיות וקירבה כה גדולות שהופכות את המאזין מצופה אדיש מהצד למנתח לבה הפתוח ללא הרדמה. יצר המציצנות מעולם לא קיבל מנות כה גדושות להשביע רעבונו מאת יוצר פרטי.

שנות האלפיים התאפיינו והתמקדו במחזור מסויים של בי"ס רימון שתפס את המושכות של הפופ הישראלי. הרוכבות על הסוסים היו קרן פלס, מירי מסיקה, איה כורם ולצידן אריק ברמן. מחזור אחר (ואולי מקביל?) כלל רוכבים אחרים, שלא אחת השיקו למחזור ההוא על פי סגנון המוסיקה, האירוחים בהופעות וכו'. אוהד חיטמן ואביגיל רוז למשל. שני האחרונים, כמו גם בוגרים אחרים מאותה תקופה כגון איה פייגלין זהבי, מיכל גבע ומעיין הירשביין, חלקו עם עינב כהן את הבמה - הן כנגנים מרכזיים והן כאורחים.

כהן, פסנתרנית יוצרת שתספורת האפרו שלה זיכתה אותה בכינוי ג'קסון, למדה ארבע שנים ברימון והיא בוגרת מגמת עיבוד והלחנה. בטרם הפציעה עם חומריה המקוריים, תרמה את כישוריה למיכל גבע (בראשיתה, הופיעו תחת הכותרת "מיכל גבע והבייביז"). למשך שנתיים הופיעה עם מעיין הירשביין, פסנתרנית יוצרת אחרת, תחת הכותרת "קרבות ראווה", שהציג שירים מקוריים מאת שתיהן, עם לא מעט לסבו שיק אוונגארדי. חבורת רימון האחרת כבשה אט אט את המועדונים התל-אביביים האלטרנטיביים (בעיקר תמונע ולבונטין) ועינב מצאה עצמה מבוקשת גם אצל אמנים נוספים כגון האחים רודה, תמר אייזנמן, רונית רולנד, איתי פרל ,שחר אבן צור, אביגיל רוז, שירלי קונס ועוד.

באפריל 2008 מימשה לראשונה את חומריה המקוריים בצורת דמו ממוקד: Under Construction, שהוקלט בחדר השינה שלה עם עזרה מעידו שטרנברג על סינטיסייזר, קסיו וגלוקנשפיל, כלל ארבעה משיריה ("עץ נופל ביער", "קור כלבים", "ניתוח לב פתוח", ו"לא להעיר את החיה"). אף את חברותיה זיכתה בשירים פרי עטה כדוגמת "עירומה", אשר כתבה עבור רוני אלטר ושנכלל באלבום הבכורה של האחרונה.