קטב מרירי הפגיש ב-2008 את שי לוינשטיין, חברו של יהוא ירון מימי River Styx ועד שישה נגנים שמחים, עם חיים רחמני, חברו של ירון לאנסמבל שתוקהאוזן והתזמורת הטרופית של איליאן פאנסאנסוי. הרעיון מאחורי הפרוייקט הלז היה לייצר מונומנטים מוסיקליים מופשטים לגדולי ההוגים היהודים, או כפי שהגדיר זאת רחמני "מוסיקה כקרדום לחפור בשורשי השערות של המחשבה היהודית".

קטב מרירי (בארמית חץ מורעל, המיוחס גם לשמו של שד שפועל בימי בין המיצרים ושהוזכר בפרשת האזינו בספר דברים) הוא פרוייקט נסיוני אשר שילב טקסטים של משוררים שהלחין רחמני עם נויז מאולתר בכלים חיים. אלבום הבכורה האפונימי של ההרכב, שראה אור ב-2008, הוקלט בלילה אחד, ללא חזרות וללא הכנה מוקדמת. השירים הולחנו מראש, אך לוינשטיין וירון לא שמעו את השירים לפני ההקלטה. באלבום שבע רצועות, כל אחת מוקדשת להוגה יהודי רדיקלי אחר: עמנואל לוינס, רוזה לוקסמבורג, יעקב פרנק, פרנץ רוזנצווייג וולטר בנימין ושני שירים מולחנים לטקסטים בעברית מאת וסקו פופה (תרגום) ויאיר הורוביץ. בהופעות ביצעו קטעים נוספים לחיבורים של רוני סומק, ט. כרמי ויהוא ירון בעצמו.

באלבומים הבאים המשיכו את הקו הפילוסופי משהו, בעודם טווים בגסות שירי מלחינים אל נויז טורד מנוחה. "על חורבות תל אביב" (2010) תואר על ידי רחמני כ"בין שיר אהבה לתל אביב לשיר אכזבה ממנה". שני המשוררים שנכללו בו הם יונה וולך ("באשמת עצבים רפופים") ורוני סומק ("7 שורות על פלא הירקון"). "באלה הימים" (2012) היה אלבום שהולחן כולו לשיריה של לאה גולדברג. אך השימוש בטקסטים מכוננים לא נועד לייצר קלאסיקות ארץ-ישראליות כפי שנעשה לא מעט לשיריהם של וולך או גולדברג. הבלוגר והמוסיקאי יאיר יונה היטיב לתאר זאת בביקורותו על האלבום "קסמים לסבל" (2011): "הלחנים הזויים, חסרי פאנץ', לא מכווננים, ללא עוגנים, נטולי זהות, ז'אנר ותקופה. אבסטרקטים, רוגמים, מלכלכים, צורבים ומבטלים כל מה שנקרה בדרכם. זו אנטי מוזיקה או פוסט מוזיקה...השיניים חורקות כשאתה מאזין לזה. זו לא מוזיקה. זו טלטלה". 

ב-2015 יצא אלבומם החמישי, "של בני התמותה", המורכב משירים של המשורר שמעון אדף, שפורסמו בספרו "אביבה-לא". אדף עצמו מקריא את הטקסטים באלבום על רקע הקקופוניה המולחנת של רחמני ושות'. באלבום מתארחים בנגינה טליה אליאב (פסנתר), בוריס מרצינובסקי (אקורדיון) ועדיה גודלבסקי (נבל).