שמעה של רונית קנו, זמרת-יוצרת פולק-רוק, לא יצא למרחוק וחבל. אולי מפני שקנו, היוצרת בשפה העברית, סימנה את הילדים כקהל היעד שלה לפני קהל האינדי הטיפוסי. אחרי הכל, היא לימדה מוסיקה לגיל הרך, העבירה השתלמויות לגננות ולמורות למוסיקה ואף זכתה בפרס עובד חינוך מצטיין מטעם עירית תל אביב על פועלה בתחום היזמות וניהול פרוייקטים של יצירה מוסיקלית בקרב ילדים בסיכון בפנימיות ובמוסדות החינוך המיוחד ועל כך מגיע לה כבוד.

חומריה הרשמיים המוקלטים כוללים אלבום שירי ילדים יוצא דופן שהקליטה ב-2002 עם ארי גורלי לשיריהם של יעל ואילן סאלם. האלבום, "שירי העיר הגדולה", התאפיין בנגיעות ג'אזיות מתוחכמות וזכה לביקורות מפרגנות. השת"פ עם גורלי המשיך באלבומו "נשיקות קטנות" (הד ארצי, 2004), שם תרמה קולות רקע ובמסגרת ההרכב "40 מעלות" (יחד עם איציק יונה), שהקליטו אלבום בשם "'שרים שירה" ובעקבותיו עלה מופע בשם זה. באלבום מבוצעים שירי משוררים מאת חיים גורי, יונה וולך, חיים נחמן ביאליק, יהודה עמיחי ועוד. ההרכב ביצע שיר שקנו עצמה הלחינה למילותיה של המשוררת טלי לטוביצקי ב-1998. שירי הילדים העסיקו אותה גם ב-2005, עת השתתפה ב"פסטידודס", פסטיבל שירי ילדים מכל הזמנים בעיבודים חדשים ושירים מקוריים, שעלה בצוותא במסגרת תיאטרון הפרינג'.

ב-2006 ניגנה בחליל צד באלבום "Count in My Heart" של רונן שטיינבאום והקליטה דמו ראשון. בהמשך השנה הופיעה בפסטיבל הפולק "פולקל'ה" כשמגבה אותה בגיטרה אקוסטית ליעד שר (ליידי די). למעלה משנתיים של פעילות דלילה משהו חלפו בטרם חזרה לעין התודעה. ב-2008 יצא אלבום הבכורה האפונימי שלה בהפקתו המוסיקלית של איציק יונה. קנו כתבה את כל המילים והלחנים באלבום, שבין היתר ניגנו בו גדי רונן (מלהקת דבק) על מבחר כלים, איתן איצקוביץ על התופים ויונה עצמו בגיטרה. גבע אלון תרם מכישוריו הגיטריסטים בחמש רצועות.

ב-2009 חזרה לגיזרת הילדים וכתבה את המופע המוסיקלי לילדים "דברים שחשוב לי להגיד", בו הופיעה לצד יונתן כנען וגרשון וייסרפירר. ב-2011 שבה אל מחוזות האינדי עת הפציעה בדואט "ואלס הידיעה" עם ברק אלנקוה, שהופיעו באלבומו השני, "הורה לשוט".